מה הסיפור?
הסיפורים שאני כותבת נולדים מרגעים קטנים, יומיומיים, לכאורה אקראיים -
רגעים של שינוי, סדק, או חיפוש לא לגמרי מודע.
בין פרטים קטנים, זיכרונות ומקומות, עולה תובנה נחבאת ושקטה, שמבקשת קול.
אולי משהו מהם יהדהד אצלך.
בת שבע הביטה בפרצוף העקשן של הבן שלה, שפשוט לא היה מוכן לשמוע.
הוא הסתכל עליה חזרה והיא ידעה שהוא לא רואה, לא מבין באמת. איזה גיל מסריח זה, חשבה בפעם האלף. מזלו שהיא זכרה איזה חמוד הוא היה, עם לחיים ורודות ועגולות וחיוך ממיס לבבות. דקירה של חרטה ואשמה תקפה אותה פתאום, כשקלטה שכבר חודשים לא ראתה את החיוך הזה.
איזו מין סנדלרית יחפה אני, אמרה לעצמה. בקליניקה היא תמיד יודעת מה להגיד, והנה עכשיו היא לא יודעת איך להתמודד. עכשיו היא העדיפה לדפוק את הראש בקיר מאשר להמשיך להתווכח איתו, כי נגד הקיר עוד היה לה סיכוי.
הידעת? בקבוצת הוואטסאפ יש עדכונים על סיפורים חדשים ועוד עניינים.
(אבל אין חפירות)
בשעה טובה באמת.
סוף סוף סיימת לפזר את כולם, לצאת מהפקקים שליד בית הספר, ואז בכיכר, ואז ביציאה מהשכונה, ולהגיע לרמזור שלפני העלייה למחלף. כדאי שתשימי ווייז כדי להעריך אם את מאחרת במקום להתעסק עם הרדיו כדי לנסות להשתעשע מתוכנית הבוקר.
את רואה שזה היה מיותר? עלית על הכביש המהיר וכמו תמיד השתבשה הקליטה והפכה לקרקושים בלתי נסבלים. תשתיקי את זה כבר, חסרים לך חורים בראש? ככה נשמע השלג בטלויזיה. איזה זקנה את שאת בכלל יודעת מה זה שלג בטלויזיה ואיזה רעש הוא עושה.
רגע, אבל יש עוד רעש. של משהו אחר. זה מגיע מהמושב האחורי.
הידעת? בקבוצת הוואטסאפ יש עדכונים על סיפורים חדשים ועוד עניינים.
(אבל אין חפירות)
"אל תהיה לחוץ, זה יהיה בסדר גמור," ניסיתי להרגיע את רני. אולי גם קצת את עצמי.
רני התנשף, העביר בפעם המיליון יד בשיער שלו וניסה לחייך "בכל זאת, פעם ראשונה שאני פוגש את המשפחה שלך, ועוד בארוחת שישי" הוא אמר בטון חצי מתנצל.
"אפשר לחשוב, ארוחת שישי. אנחנו מקפידים על זה רק מאז…." השתתקתי, לא רוצה להחריב את השמחה וההתרגשות. לא הייתי צריכה להסביר.
"צודקת," רני מיהר לקחת את היד שלי וביד השנייה תפס את זר הפרחים שקנה במחיר מופקע מהילד בצומת הקרובה, "נזוז?".
תמיד אחרי שהם הולכים אני מרגישה את השקט.
כבר התרגלתי אליו, אני לא שמה לב רוב הזמן, אבל אחרי שהם הולכים, הוא כאילו נוחת עלי שוב. כאילו פתאום מישהו לחץ על הכפתור של המיוט, וכל הקולות - צחוק של ילדה, צעקות של חינוך, ריכולים בין אחים - נעלמים. לפחות הם משאירים המון בלאגן שצריך לסדר, אז השקט לא תופס את כל המרחב.
יש לי בדיוק שעה כדי לסדר אותו לפני שמתחילה המשמרת הקבועה שלי.
שלוש פעמים בשבוע, מ-23:00 בליל עד 07:00 בבוקר, במכולת של משה בפינה של הרחוב.
מה יש? אף פעם לא ראית סבתא עובדת?
מאז שברי שמע שיוסי עשה אקזיט עם הסטארט אפ שלו, נכנס לו לראש שגם הוא רוצה, ויותר גרוע: שהוא יכול.
הוא חיפש נואשות רעיון גדול, משהו שיהיה הדבר הבא, שבזכותו הוא יוכל לקנות אי טרופי עם מים בצבע טורקיז ומטוס שייקח אותו לשם, כדי שיוכל לשכב על ערסל, לשתות שייק קוקוס ולעשן עם מלא בחורות.
בגלל שהיה לו תמיד את החומר הכי טוב, אני ושלומי נאלצנו להקשיב כל פעם לרעיונות המוזרים שלו. לפעמים היה נדמה לנו שחוץ מלעשן הוא גם היה עושה פטריות, כי חלק מהדברים היו ממש הזויים...