מילה של הילה

איכשהו, בכל עבודה שבה עבדתי, תמיד נכנס  איזה חלק של כתיבה - עם ובלי קשר לתפקיד. ​

החלק הזה הלך והתרחב - בגלל שהבנתי עד כמה תחקיר, מסר מדויק ואסטרטגיה נכונה הם הבסיס לכתיבה טובה באמת: נהלים, תקנונים, מסמכי עקרונות, טיוטות פסקי דין, נאומי מנכ"ל, הרצאות, מאמרים וחוברות הדרכה. 

​

עם השנים והניסיון הגיעו גם האומץ והמעורבות החברתית, ויחד איתם - כתיבה של ניירות עמדה, טורי דעה (למשל בהארץ), וקופי לקמפיינים חברתיים. 

בין לבין אני עורכת בויקיפדיה (בעיקר דמויות נשיות שלא תמיד זכו להכרה), וכותבת גם טקסטים "מהבטן", סיפורים והיה לי אפילו טור אישי שבועי.​​

​

כמוך, גם אני הרבה דברים: אירועים שעברתי בחיים הפרטיים שלי ובחיים במדינת ישראל בכלל, תפקידים שלקחתי או שנפלו עלי, ומחשבות ורגשות מורכבים-מעורבבים-מתפתחים. 

במקרה שלי חלק מהרכיבים של כל זה הם משפטנית, מנהלת תוכניות, בת-זוג, אמא, בת, אחות, חברה, מלהטטת בלהט הרבה כדורים באוויר, תמיד כותבת ותמיד אישה.​

​​​

אני מכירה היטב התקפי חרדה ואת הניסיון העיקש למצוא שחור ולבן בעולם של חמישים גוונים של אפור.

למרות המשפט האחרון, אני די סולדת מקלישאות, מסיסמאות של ניו אייג' ומהביטוי "טוב דיו" או "טובה דיה".  אני רוצה הכי טוב/ה.

רק שלמדתי ש'הכי טוב' פירושו הכי טוב שלי - שיש לי - במסגרת מעט הדברים שנמצאים בשליטתי והמוני הדברים שלא. 

​

אם הגעת עד כאן, אני מזמינה אותך להמשיך לקרוא אותי בבלוג או בסיפורים שלי, ואפילו לנסח יחד את הכי טוב שלך.