עוד כל מיני מילים...
לא תמיד יוצא לי טקסט שאני יודעת להגדיר, או שדומה למה שאני בדרך כלל עושה.
אבל הוא בכל זאת קיים. פורץ לי מהלב או מהדימיון לתוך מילים: כל מיני קטעים, שירים או קצרצרים.
חלקיים, לא לגמרי שלמים ובטח לא מושלמים - אבל צריכים איזו פינה לעצמם.

חיפשתי מספר. מושג מתמטי, ערך מוחלט. רציתי לדעת שיש גבול גם לכמות הפחדים שיכולים להיות לי, שהוא לא אינסוף. אבל לא, ה-DSM לא נוקב בכזה, בערך מוחלט וספציפי של פוביות, פשוט כי אין כזה. אחרי כל פחד יכול להגיע עוד אחד גדול ממנו, בלי שום גבול כמותי, מרחבי, זמני, או רעיוני.
יש משהו אירוני בלהגיע לקצה מעצם הידיעה שלפחד אין קצה, שכל אובייקט או מצב יכולים לעורר אותו.
לפחות גיליתי שיש פחדים שאין לי - אַנַטידֵיפוביה (מברווזים), גֶ'נוּפוביה (מברכיים), טוּרוֹפוביה (מגבינה).
זאת אומרת, אין לי כרגע. לפחות בינתיים. מי יודע מה יהיה.
הנה, גיליתי שבשלוש השנים האחרונות פיתחתי קְסַנְת'וֹפוביה, כי אני באמת נרתעת מצבע צהוב. זה ישר גורם לי לחשוב על החטופים. אפילו הפסקתי להשתמש באטבי כביסה צהובים כשאני תולה את הבגדים של הילדים.
קצרצר

מיד אחרי שבעה באוקטובר

אֲנִי רוֹצֶה לְהַבְטִיחַ לָךְ, יַלְדָּה שֶׁלִּי קְטַנָּה,
שֶׁזֹּאת תִּהְיֶה הַהַפְלָיָה הָאַחֲרוֹנָה.
בְּשֵׁם כָּל הַטַּנְקִיסְטִיּוֹת וּפְנֵיהֶן הַמְּאִירוֹת,
שֶׁשָּׁעֲטוּ לְהִלָּחֵם בִּגְבוּרָה לְלֹא פְּשָׁרוֹת,
בְּשֵׁם הַמִּפְקָדוֹת שֶׁהוֹבִילוּ חַיָּלִים,
וְהִצְלִיחוּ לְהִתְגַּבֵּר עַל כָּל הַמִּכְשׁוֹלִים
אֲנִי רוֹצֶה לְהַבְטִיחַ לָךְ, יַלְדָּה שֶׁלִּי קְטַנָּה,
שֶׁזֹּאת תִּהְיֶה הַהַפְלָיָה הָאַחֲרוֹנָה.
בְּשֵׁם הַטַּיָּסוֹת שֶׁעָבְרוּ אֶת כָּל הַגְּבוּלוֹת,
וּפָתְחוּ דֶּרֶךְ לְנָשִׁים בְּכָל הַחֵילוֹת,
בְּשֵׁם הַחַיָּלוֹת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל תַּפְקִיד
שֶׁמְּיַצְּרוֹת גַּם עֲבוּרְךָ אֶת הֶעָתִיד
אֲנִי רוֹצֶה לְהַבְטִיחַ לָךְ, יַלְדָּה שֶׁלִּי קְטַנָּה,
שֶׁזֹּאת תִּהְיֶה הַהַפְלָיָה הָאַחֲרוֹנָה.
בְּשֵׁם כָּל הַנָּשִׁים בָּעֹרֶף וּגְבוּרָתָן הַחֲרִישִׁית,
שֶׁבִּלְעָדֶיהָ לֹא הָיְתָה מִתְקַיֶּמֶת הַחֲזִית,
בְּשֵׁם הָאִמָּהוֹת שֶׁמַּחְזִיקוֹת הַכֹּל לְבַד,
וְנֶאֱלָצוֹת לְשַׁלֵּם עַל זֶה מְחִיר נִכְבָּד,
אֲנִי רוֹצֶה לְהַבְטִיחַ לָךְ, יַלְדָּה שֶׁלִּי קְטַנָּה,
שֶׁזֹּאת תִּהְיֶה הַהַפְלָיָה הָאַחֲרוֹנָה.
בְּשֵׁם חוֹבְשׁוֹת וְרוֹפְאוֹת הַמַּצִּילוֹת חַיִּים בַּקְּרָב,
וְלֹא מְוַתְּרוֹת אוֹ נִרְתָּעוֹת בְּשׁוּם מַצָּב,
בְּשֵׁם כָּל מִי שֶׁחוֹשֶׁשֶׁת מִדְּפִיקָה בַּדֶּלֶת,
וּבְכָל זֹאת אֵיכְשֶׁהוּ בַּשִּׁגְרָה מִתְנַהֶלֶת,
אֲנִי רוֹצֶה לְהַבְטִיחַ לָךְ, יַלְדָּה שֶׁלִּי קְטַנָּה,
שֶׁזֹּאת תִּהְיֶה הַהַפְלָיָה הָאַחֲרוֹנָה.
בְּשֵׁם הַתַּצְפִּיתָנִיּוֹת שֶׁהִזְהִירוּ וְהֻשְׁתְּקוּ,
וְעַד נְשִׁימָתָן הָאַחֲרוֹנָה לֹא וִתְּרוּ,
בְּשֵׁם הַחֲטוּפוֹת בָּאֵימָה הַנּוֹרָאָה,
שֶׁחַיָּבוֹת לָשׁוּב הַבַּיְתָה חֲזָרָה,
אֲנִי רוֹצֶה לְהַבְטִיחַ לָךְ, יַלְדָּה שֶׁלִּי קְטַנָּה,
שֶׁזֹּאת תִּהְיֶה הַהַפְלָיָה הָאַחֲרוֹנָה.
הַלְוַאי וְיָכֹלְתִּי לְהַבְטִיחַ לָךְ, יַלְדָּה שֶׁלִּי קְטַנָּה,
שֶׁזֹּאת תִּהְיֶה הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה.
הַלְוַאי וְיָכֹלְתִּי לְהַבְטִיחַ, לְמַעֲנֵךְ וּלְמַעֲנִי,
שֶׁאַף אַחַת עוֹד לֹא תִּצְטָרֵךְ לְהַגִּיד "גַּם אֲנִי"
בְּשֵׁם הַסּוּפֶּרְגִ'יסְטִיּוּת שֶׁנֶּאֶבְקוּ עַל זְכוּת בְּחִירָה,
אֲבָל הִיא עֲדַיִן לֹא מוֹנַעַת הַדָּרָה,
בְּשֵׁם הַטַּיָּסוֹת שֶׁפָּרְצוּ אֶת תִּקְרַת הַזְּכוּכִית
כְּשֶׁאֶת רִצְפַּת הַבֵּטוֹן עוֹד מְנַקָּה הָאִשָּׁה הַמִּזְרָחִית.
הַלְוַאי וְיָכֹלְתִּי לְהַבְטִיחַ לָךְ, יַלְדָּה שֶׁלִּי קְטַנָּה,
שֶׁזֹּאת תִּהְיֶה הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה.
הַלְוַאי וְיָכֹלְתִּי לְהַבְטִיחַ, לְמַעֲנֵךְ וּלְמַעֲנִי
שֶׁאַף אַחַת עוֹד לֹא תִּצְטָרֵךְ לְהַגִּיד "גַּם אֲנִי"
בְּשֵׁם כָּל מְטַפֶּלֶת, מוֹרֶה וְאָחוֹת
שֶׁדַּאֲגָתָן לְזוּלַת לֹא גּוֹרֶמֶת שֶׁלֹּא יַרְוִיחוּ פָּחוֹת,
בְּשֵׁם הָאִמָּהוֹת שֶׁמְּצֻפֶּה מֵהֶן לַעֲשׂוֹת הַכֹּל בְּהַצְלָחָה,
וְנִשְׁאָרוֹת בְּלִי זְמַן לִבְכּוֹת מֵהַבְּדִיחָה.
הַלְוַאי וְיָכֹלְתִּי לְהַבְטִיחַ לָךְ, יַלְדָּה שֶׁלִּי קְטַנָּה,
שֶׁזֹּאת תִּהְיֶה הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה.
הַלְוַאי וְיָכֹלְתִּי לְהַבְטִיחַ, לְמַעֲנֵךְ וּלְמַעֲנִי
שֶׁאַף אַחַת עוֹד לֹא תִּצְטָרֵךְ לְהַגִּיד "גַּם אֲנִי"
בְּשֵׁם קָרְבְּנוֹת הַפּוֹרְנוֹגְרַפְיָה, הַחַשְׂפָנוּת וְהַזְּנוּת,
שֶׁמְּסָרְבִים לִרְאוֹת אֶצְלָן אֶת הַפְּגִיעָה וְהָרֵיקָנוּת,
בְּשֵׁם הַנָּשִׁים הַמֻּכּוֹת שֶׁסּוֹפְגוֹת אֶת הַדִּכּוּי בְּגוּפָן,
וְהָרָשׁוּיוֹת לֹא עוֹשׂוֹת דָּבָר לְמַעֲנָן
הַלְוַאי וְיָכֹלְתִּי לְהַבְטִיחַ לָךְ, יַלְדָּה שֶׁלִּי קְטַנָּה,
שֶׁזֹּאת תִּהְיֶה הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה.
הַלְוַאי וְיָכֹלְתִּי לְהַבְטִיחַ, לְמַעֲנֵךְ וּלְמַעֲנִי
שֶׁאַף אַחַת עוֹד לֹא תִּצְטָרֵךְ לְהַגִּיד "גַּם אֲנִי"
בְּשֵׁם הַפְּגִיעָה בְּאַחַת מִתּוֹךְ אַחַת,
כְּשֶׁאֵין רְאָיוֹת מַסְפִּיקוֹת לְהוֹכִיחַ בַּמִּשְׁפָּט,
בְּשֵׁם כָּל הַנָּשִׁים הַמֻּשְׁתָּקוֹת שֶׁלֹּא מְעִזּוֹת לְהִתְלוֹנֵן,
כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר מִפְּנֵי הַאֲשָׁמַת הַקָּרְבָּן לְהִתְגּוֹנֵן.
הַלְוַאי וְיָכֹלְתִּי לְהַבְטִיחַ לָךְ, יַלְדָּה שֶׁלִּי קְטַנָּה,
שֶׁזֹּאת תִּהְיֶה הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה
הַלְוַאי וְיָכֹלְתִּי לְהַבְטִיחַ, לְמַעֲנֵךְ וּלְמַעֲנִי
שֶׁאַף אַחַת עוֹד לֹא תִּצְטָרֵךְ לְהַגִּיד "גַּם אֲנִי"
בְּשֵׁם חֹסֶר הָאוֹנִים שֶׁל הָאִמָּהוֹת הַמִּתְגָּרְשׁוֹת וְהַגְּרוּשׁוֹת,
בְּשֵׁם, בְּשֵׁם כָּל הַנָּשִׁים הַמֻּחְלָשׁוֹת,
בְּשֵׁם הַנָּשִׁים שֶׁמְּסָרְבוֹת לְהִכָּנַע
וְשֶׁרוֹצוֹת שֶׁתִּהְיֶה לְךָ הֲגַנָּה
הַלְוַאי וְיָכֹלְתִּי לְהַבְטִיחַ לָךְ, יַלְדָּה שֶׁלִּי קְטַנָּה,
שֶׁזֹּאת תִּהְיֶה הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה
הַלְוַאי וְיָכֹלְתִּי לְהַבְטִיחַ, לְמַעֲנֵךְ וּלְמַעֲנִי
שֶׁאַף אַחַת עוֹד לֹא תִּצְטָרֵךְ לְהַגִּיד "גַּם אֲנִי".
בהשראת הנאום של אופרה וינפרי על מאבק METOO:
בעקבות מלחמת חרבות ברזל, גבורת הנשים בכלל והתצפיתניות בפרט:
שתי פראפראזות על השיר "המלחמה האחרונה" של חיים גורי

אני לא זוכר של מי היה הרעיון שניסע לטיול משפחתי בספארי בטנזניה, כאילו אנחנו לא חיים בסוג של ג'ונגל בעצמנו. בכל מקרה, זה מה שההורים שלי החליטו שנעשה בין המלחמות. אולי כי בטנזניה עוד לא שונאים ישראלים. רוב הזמן הייתי באזניות, ולא הקשבתי לויכוחים ולדיבורים של אמא עם דודה מלי, ושל אבא עם סבא. סתם בהיתי ושמעתי את כריס קורנל.
הנהג של הגיפ שלנו היה בצבע שוקולד מריר עם חיוך צהבהב של שוקולד לבן, ובקושי ידע אנגלית, אבל לבש חולצה מקורית של אוניברסיטת הרווארד. נזכרתי שלא מזמן אמא לא הפסיקה להתפעל מאיזה בן של איזה בן דוד, רובי אחד, שהלך ללמוד בהרווארד. איזה הישג, איזה חוכמה, איזה כבוד.
והנה הנהג הזה לובש את החולצה הזאת, שבטח הגיעה אליו בתרומה של תרומה של תרומה, כל הדרך מאמריקה לאפריקה. מה שהיה אוצר של מישהו הוא היום הסמרטוט של מישהו אחר. בדיוק ההפך מהפתגם. חתיכת מסע.
קצרצר
