מילה של הילה

תמיד אחרי שהם הולכים אני מרגישה את השקט.

 

כבר התרגלתי אליו, אני לא שמה לב רוב הזמן, אבל אחרי שהם הולכים, הוא כאילו נוחת עלי שוב. כאילו פתאום מישהו לחץ על הכפתור של המיוט, וכל הקולות - צחוק של ילדה, צעקות של חינוך, ריכולים בין אחים - נעלמים. לפחות הם משאירים המון בלאגן שצריך לסדר, אז השקט לא תופס את כל המרחב. 

יש לי בדיוק שעה כדי לסדר אותו לפני שמתחילה המשמרת הקבועה שלי.

 

שלוש פעמים בשבוע, מ-23:00 בלילה עד 07:00 בבוקר, במכולת של משה בפינה של הרחוב. מה יש? אף פעם לא ראית סבתא עובדת?

זה לא שאני צריכה את הכסף. ברוך השם, הפנסיה שלי ומה שנשאר מזו של מנחם ז"ל, יחד עם ביטוח לאומי זה די והותר בשבילי. אפילו אחרי שאני נותנת לנכדים בלי שהילדים שלי יראו.

אבל שקט לי מדי, ובלילות בערוץ ויוה יש רק שידורים חוזרים. אני מעדיפה להישאר פעילה, זה בריא. להיות בחוץ, לראות אנשים. גם צעירים. לא רק בקופת חולים, או במועדון, או בהלוויות.

 

אני מכירה את משה, הבעל בית, מאז שהוא פתח. הקטנה עוד גרה בבית אז והייתה רושמת את הזבל שהיא  אוהבת לאכול על החשבון המשפחתי. אני לא הייתי נכנסת אז הרבה, כי מנחם היה זה שעושה את הקניות, בסופר הגדול. אבל מאז שהוא נפטר אני קונה בעיקר אצל משה. מה אני כבר צריכה רק בשביל עצמי? והוא נחמד, אז אני תמיד שואלת מה שלומו, ואיך האישה, ואיך התינוקת.

 

לפני כמה חודשים ראיתי שהוא גמור מעייפות ושאלתי אם התינוקת מוציאה שיניים. הוא סיפר לי שהוא ככה כי הוא לא מצליח למצוא עובדים למשמרת לילה. הוא קיבל זיכיון מאיזו רשת שהתנאים שלה מחייבים אותו להיות פתוח 24/7. הצעירים מפונקים, הוא אמר, לא רוצים לעבוד במקום לישון, אז אין לו ברירה והוא נמצא בלילות. אשתו כבר רוצה להרוג אותו.

סיפרתי לו שהילדים שלי דווקא לא מפונקים והלכתי הביתה.

 

בלילה, תוך כדי השידור החוזר של הפרק 'אלף לבבות פורחים בכבוד' פתאום חשבתי שאני יכולה לעשות את זה. למה לא? גם ככה אני לא ישנה. תיכף ומיד החלפתי בגדים, הסתרקתי וירדתי למטה. 

משה ממש הופתע לראות איתי, מיצמץ ושיפשף את העיניים. או שזאת הייתה העייפות שלו.

 

"מה קרה גברת חיה? הכל בסדר?", הוא שאל, "את צריכה משהו בשעה כזאת של הלילה?"

"כן", עניתי בהחלטיות, "אני צריכה עבודה בלילות".

משה שתק, והסתכל עלי המום, לא בטוח שאני רצינית.

"אתה לא צריך קורות חיים בשביל זה," קבעתי בשבילו, "אתה יודע שאני הייתי חשבת במשרד של אלוני כמעט 40 שנה. אני יכולה להסתדר עם הקופה שלך."

"אבל.... גברת חיה...." הוא גימגם, "אני לא בטוח שזה מתאים לך... למה לך? אחרי הכל את כבר די...."

"מה? זקנה?!" נזפתי בו לפני שהספיק להשלים את המשפט, "מה אכפת לך למה? אתה צריך עזרה, אני מוכנה לעזור. עכשיו תחליט אם כן או לא."

הוא שתק עוד רגע ואז נאנח. "בסדר, אפשר לנסות", הוא הסכים כמו ילד טוב, שכבר יודע שעדיף לא להתווכח איתי.

או שגם עכשיו זאת הייתה העייפות שלו.

​

כשהילדים באו ביום שישי לארוחת ערב, סיפרתי להם. זה היה כבר אחרי שתי משמרות. איזה תגובות היו להם! כאילו פתאום הם נזכרו שיש להם אמא.

 

"מה את צריכה את זה אמא?!"

"באמת, זה לא מסוכן שאת ככה לבד? יראו אותך ויחשבו שקל לשדוד את המקום!"

"אז מה אם את ערה בלילות, את יכולה להתקשר אליי כשאני מתעוררת להניק"

 

"אתם לגמרי התבלבלתם", הבהרתי להם, "נראה לכם שאתם תחליטו בשבילי?" התחלתי לפנות את הכלים וסיימתי את הדיון.

באמת, אפשר לחשוב. הם בעצמם לא מתעניינים בזקנה כמוני, אז למה הם חושבים שאיזה מישהו מהרחוב יתעניין. וזה לא שאני גרה באיזה חור נידח בשטחים, זה די נחשב פה מרכז העיר, אפילו ששקט בשעות האלה. הם שכחו מי גידל אותם. עסוקים כל כך בחיים שלהם, אני רואה אותם בקושי פעם בשבועיים, כאילו אני בהסדרי ראייה של גירושין, רק שעכשיו זה דווקא בגלל שהם נשואים.

מה הם מבינים בכלל על להיות לבד. נראה אותם במקומי.

עוד כשהייתי בגיל שלהם, החזקתי לבד הרבה יותר מהם, את כל הדאגות והמטלות, גם בשבילם. עכשיו אין יותר בשביל מי לעשות ולהחזיק וזה יותר גרוע מהגוף שנחלש, הכאבים שגוברים בכל מיני מקומות, והתסכול מהעולם. אסור להתלונן על זה בכלל, כי זו דרך העולם. אני אמורה להיות מרוצה שעשיתי עבודה מספיק טובה בתור אמא כדי שהם לא יצטרכו אותי.

מה אכפת להם שאני רגילה לאפות עוגה כל יום חמישי אחר הצהריים, ושאני נתקעת עם לאכול עוגה שלמה כי אין מי שבא.

 

האמת היא שאני דווקא די מחבבת את המשמרות האלה בלילה. אני יכולה לנמנם על הכסא אם אין לקוחות. גם כשיש, זה לא הרבה. חלק מהם ממש מוזרים. לא שאכפת לי, אני לא שואלת שאלות. רובם בקושי מתייחסים אלי, כאילו הם לא רואים אותי בכלל.

אבל אני כן רואה. אני מסתכלת טוב טוב, ומתכננת בראש את הסיפורים שאספר לבנות במועדון. בכל זאת, יש לי איזה אינטילגנציה בסיסית. אני יודעת מה הולך לעשות מישהו שקונה וודקה או קונדומים בשלוש לפנות בוקר. כמו שאני יודעת מה עשה (ועישן) מי שמגיע עם ערימה מסורבלת של במבה, נוטלה, קרקרים, חומוס, וגלידה קרמל מלוח. אבל כשמישהו מגיע פתאום באמצע הלילה רק בשביל מרכך כביסה, זה כבר מסקרן. או הבחור משבוע שעבר, שנכנס מזיע למרות שהוא לבש רק גופיה באמצע נובמבר, וחיפש פטיש. לא יודעת למה הוא חשב שהוא ימצא אותו במכולת שכונתית, אבל זה הייתי רוצה לדעת בשביל מה הוא צריך אותו.

היו לו קעקועים, אבל זה לא אומר כלום. היום לכולם יש, אפילו הנכד שלי כבר עשה אחד.

​​

לא הספקתי לנסות לדבר איתו סתם בנחמדות כדי לגלות, כי בדיוק נכנס אושרי, אחד הקבועים, סוחב איתו עוד איזה בחורה שתפס בדיסקוטק. "מה העניינים חיה?" הוא חייך אליי והוסיף, בלי לחכות לתשובה, "אפשר בבקשה וינסטון בלו?".

לא עניתי לו, פשוט הסתובבתי לשלוף מהקיר מאחוריי את חפיסת הסיגריות. הבחור שחיפש פטיש יצא מהחנות במהירות, ולא הספקתי אפילו לומר לו שעדיף שישים על עצמו איזה סוודר.

הושטתי את הסיגריות לבחורה ששיחקה עם האצבעות בתלתלים שלה ומילמלה "שניה, הוא קפץ להביא יין", בדיוק כשאושרי חזר עם שני בקבוקים מהמבצע. "לא ידעתי אם את מעדיפה לבן או אדום אז הבנתי את שניהם" הוא חייך לבחורה ומשך אותה אליו לנשיקה.

המשכתי לשתוק. יכולתי להגיד לו שכדאי שיקח עוד שניים, גם ככה זה במבצע, והוא צריך אותם בשביל הטיילת שהולכת אצלו במיטה, אבל זה לא התפקיד שלי כאן. "תודה חיה", הוא שילם עם הפלאפון שלו ואני הגבתי ב"ליל מנוחה". אושרי גיחך ואמר לי בקול נמוך "לא מנוחה, אבל בהחלט לילה טוב" הוא קרץ ויצא עם המתולתלת.

 

חוץ ממנו יש עוד כמה קבועים. למשל, סולי, הנהג מונית שמגיע לקנות בסביבות אחת בלילה ליטר וחצי זירו ושני טורטית. איז'ו הקבצן, שמגיע כמעט בסוף המשמרת, כשהשמש כבר עולה ותמיד יש לו כסף לסיגריות; פליקס, השומר לילה של הפרויקט פינוי בינוי בהמשך הרחוב, שקונה לעצמו ארוחת חצות של לחמניה, גבינה צהובה ובירה שחורה; יותם, הילד שגר בבניין ממול, שהעיניים שלו תמיד אדומות והוא תמיד לובש קפוצ'ון שחור וקונה רד בול. הוא אמר לי פעם שהוא בכיתה י"א, אז חשבתי שהוא בטח חורש למבחנים ומשקיע בלימודים, אבל הנכד שלי אמר שהוא 'גיימר'. לא הבנתי מה זה, אבל הוא עדיין נראה לי ילד טוב בסך הכל. לפחות הוא לא מעשן.   

ככה זה, הלקוחות הבודדים שנכנסים בלילה הם בעיקר גברים. בחורה ברמה לא מסתובבת לבד בשעות כאלה.

 

במשמרת הבאה שלי, אושרי הגיע דווקא לבד. הוא היה נראה כאילו מישהי זרקה אותו מהמיטה באמצע השינה. השיער שלו היה פרוע, בלי החומר שמחזיק כל שערה במקום, והיה לו ריח של זיעה במקום הבושם הרגיל שלו. הוא הסתובב בחנות מבולבל, כאילו מחפש משהו ולא מוצא.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו ככה, אבל הפעם משהו במבט שלו היה כבוי. או שאולי רק הפעם שמתי לב.

"מה שלומך אושרי?" הסתכלתי עליו כשהוא הניח רביעייה של טונה, לחם שחור אחיד פרוס, ופחית בירה גולדסטאר.

הוא הימהם משהו לא ברור.

"נו, אז היה לילה טוב או ליל מנוחה?" לא התאפקתי ושאלתי.

הוא הסתכל עלי, לא הבין למה אני מתכוונת אבל אז משהו היבהב בעיניים הכבויות שלו והוא ענה "אה.. טוב… יחסית"

"יופי" הגבתי, "נראה לי שהלילה פחות" הוספתי בזהירות.

"הלילה…." אושרי נאנח, "לא טוב ולא מנוחה" הוא אמר, בוהה בדלת האוטומטית שנפתחה בגלל חתול שעבר.

חשבתי שאני מזהה מה קורה, ורציתי להגיד לו משהו, אבל הוא כבר ניער את הראש ואמר "לא משנה. תודה חיה, ביי".

שתי דקות אחר כך איז'ו נכנס והתלונן שהסיגריות שוב התייקרו.

"רק חד גדיא נשאר באותו מחיר." עניתי, תולה עיניים בדלת האוטומטית.

​

ברבע לשבע משה הגיע, כולו חיוכים ומצב רוח. "אין עליך חיה!" הוא שמח כשנתתי לו את הסיכום קופה של הלילה, "אם הייתי יכול הייתי משכפל אותך!"

"תגיד את זה לילדים שלי" עניתי לו.

"תאמיני לי, עם אמא כמוך מה הם כבר צריכים שמישהו יגיד להם משהו?" הוא שאל תוך כדי שהוא מסתכל על הסיכום, "איך את חוץ מזה? היה בסדר כאן בלילה?"

"כן, רגיל, לא משהו מיוחד. האנשים הקבועים." דיווחתי, "אושרי הגיע בלי איזו בחורה לאוסף"

"באמת?" לא הצלחתי להבין את הטון שבו משה שאל.

 "כן. למה?"

"פשוט…." משה היסס ואז הנמיך את הקול, "אושרי היה במחלקה של הבן דוד שלי, זה שנהרג. רק אושרי ועוד מילואימניק אחד יצאו בחיים מההיתקלות ההיא בעזה".

"ידעתי!" הקריאה פרצה לי מהפה בלי כוונה. משה הסתכל עלי והזעיף את הגבות.

"לא, זה לא ש….", המילים נתקעו לי במבוכה. בזמננו לא דיברו על זה. גם למנחם היו לילות כאלה אחרי יום כיפור. לא הספקתי להסביר את עצמי ומשה כבר יצא לקבל את המשאית של תנובה. "להתראות" קראתי לכיוונו, כשצעדתי הביתה.

​

אושרי לא הגיע במשמרת לילה הבאה שלי, וגם לא בזו שאחריה. לא באמת דאגתי לו, אני לא אמא שלו. ניצלתי את השקט במשמרות כדי לסדר כמה מדפים במעבר של הפסטה, ולראות איזה מוצרים חדשים יצאו. בתור ילדה המעדן שלי היה לבן עם ריבה, היום יש לך מילקי בטעם ממולדה. מה עוד ימציאו.

​

אחרי שבוע אושרי הופיע, בסביבות שתיים וחצי. הוא שוב היה לבד ושוב נראה כמו תאונה. הוא הסתובב סתם בין המעברים ובסוף ניגש לקופה עם דיאודורנט וחבילת קפה נח'לה.

“מנחם היה אומר שבלילה תופס אותך מה שאתה בורח ממנו כל היום.” אמרתי לו בלי שום הקדמה.

"מה?" אושרי הגיב מבולבל.

"בעלי. מנחם. הוא היה בזמנו גבר יפה. אפילו יותר ממך. גם אצלו אחרי יום כיפור היו הרבה לילות לא-מנוחה."

"אה" אושרי אמר בשקט, נבוך.

אחרי רגע הוא שאל: "הוא נפטר?"

"כן, לפני שלוש שנים. אני עדיין יכולה להריח את הסיגריות שלו בוילונות"

"סרטן?" 

"דווקא לא. הסיגריות הרגו אותו, אבל לא סרטן. סתם שפעת. זה הסתבך לדלקת ריאות, ובמצב של הריאות שלו…." לא סיימתי את המשפט.

אף פעם לא הבנתי לפני כן איך שפעת הורגת זקנים. אף פעם לפני כן גם לא חשבתי עלי או על מנחם בתור זקנים. 

"אני מצטער" אושרי אמר.

"זה בסדר," משכתי בכתפיים, "זאת דרך העולם. כמה שנים עוד היו לו גם ככה? הוא היה מעשן. והוא לא היה ילד."

"לא ילד" אושרי חזר אחריי, כנראה על מה שהידהד אצלו, "ועדיין לא פשוט, מה?"

"אולי הייתי צריכה להכריח אותו להפסיק לעשן, אבל זאת סתם חוכמה בדיעבד, לחשוב מה היה אפשר לעשות."

אושרי הסתכל עלי ושתק.

הרשיתי לעצמי להניח יד על הכתף שלו. "אנחנו לא אשמים, שומע?", הסתכלתי עליו. "אנחנו אוכלים הרבה חרא בחיים, וכמו תמיד עם אוכל, עדיף לחלוק אותו עם אחרים."

צל של חיוך עלה על השפתיים שלו כשהוא הגיב בציניות: "איך את מדברת חיה, חשבתי שאת גברת מכובדת!"

לא נשארתי חייבת. נראה לו שבגילי הוא יחנך אותי? "בדרך כלל לקרוא לילד בשמו זה יותר מכובד מאשר להתעלם ממנו".

הסתכלנו אחד על השניה במין קרב מבטים. אלוהים נותן ניסיונות לאנשים חזקים.

"מה, זה כזה ברור עלי?" הוא נשבר ראשון.

"נו באמת, לא צריך להיות גאון הדור. אין לנפש סוד שההתנהגות לא מגלה."

"אז מה… מה?"

"אני את שלי אמרתי. תעשה מה שאתה רוצה".

שוב שתקנו. אושרי לקח את השקית, אבל עוד לא הלך.

"תודה חיה. לילה טוב" הוא אמר בסוף. בלי קריצה ובלי ציניות.

הנהנתי לעברו והלכתי לסדר את המדפים של מרככי הכביסה.

​

למחרת הוא שוב בא. וסיפר לי קצת על הלימודים שלו. מסתבר שהוא סטודנט למשפטים. לפחות זה מקצוע.

ככה כל פעם, אנחנו קצת מדברים. 

אם כבר שנינו ערים בלילה.