מילה של הילה

"אל תהיה לחוץ, זה יהיה בסדר גמור," ניסיתי להרגיע את רני. אולי גם קצת את עצמי.

רני התנשף, העביר בפעם המיליון יד בשיער שלו וניסה לחייך "בכל זאת, פעם ראשונה שאני פוגש את המשפחה שלך, ועוד בארוחת שישי" הוא אמר בטון חצי מתנצל.

"אפשר לחשוב, ארוחת שישי. אנחנו מקפידים על זה רק מאז…." השתתקתי, לא רוצה להחריב את השמחה וההתרגשות. לא הייתי צריכה להסביר.

"צודקת," רני מיהר לקחת את היד שלי וביד השנייה תפס את זר הפרחים שקנה במחיר מופקע מהילד בצומת הקרובה, "נזוז?".

**********

"ש-לום!" אבא שמע את הדלת נפתחת כשנכנסנו, והקול שלו רעם מהסלון. אמא מיהרה מהמטבח, מנגבת את הידיים במגבת שהייתה תלויה לה על הכתף. "שלום, וואו! נעים מאוד, סוף סוף!" היא חייכה לקראתנו.

רני הושיט לה את הפרחים. "נעים מאד גם לי...." הוא אמר בזהירות ואני הוספתי "אמא תכירי, זה רני. רני - זאת אמא שלי, צילה".

"הו, איזה יופי תודה רבה!", היא קראה וצעקה פקודה לאבא שלי: "משה, קום! בוא להגיד שלום!". שלושתנו הבטנו אחד בשניה, קצת תקועים בכניסה.

"נו מה אתם עומדים שם כמו נרות חנוכה? בואו כנסו! התגלגל שוב הקול של אבא והניע אותנו אל הסלון. הוא ישב שם על הכורסה שלו, כרגיל, מרותק לחדשות.

"הי אבא", התכופפתי ונתתי לו נשיקה, "מה העניינים?".

"חראגיל," הוא ענה בלי להזיז את העיניים מהמסך.

"נעים מאוד ראובן," רני הושיט לו יד. אבא לחץ לו בקושי לשניונת את היד, בעיקר כדי להזיז אותו שלא יסתיר לו.

"כן כן, לא צריך לעשות עניין," הוא אמר ואני גילגלתי עיניים לרני.

​

חמש דקות אחר כך הגיעו מור ובעלה ארי, ואז גם צוּר הואיל בטובו להגיח מהחדר/מאורה שלו.

"יופי, כולם כאן!" קראה אמא בקול נלהב יותר מהרגיל, "למה מחכים? שבו שבו!".

​

**********

התחלנו לאכול ישר אחרי הקידוש ומילאנו את האוויר בדיבורים סתמיים. מין זהירות מנומסת מצד כולם, תוך בחינה הדדית.

​​

"טעמת כבר את הסלטים?" אמא שאלה את רני. הוא הימהמם בפה מלא, בלע ואז אמר "הכל מדהים, צילה, תודה רבה!". אמא חייכה חיוך מרוצה, ואבא לחש לרני: "אם אתה רוצה שהיא תאהב אותך, אתה צריך לאכול מהכל!".  רני הינהן.

מור ציחקקה בשקט ולחשה "מסכן!". היא הפסיקה לשניה ללטף את הבטן העגולה שלה והעבירה את היד לכתף של ארי, ממשיכה לאכול רק עם מזלג ביד אחת. היא צריכה מגע כשהיא בחרדה, ידעתי. בטח לקראת סקירת המערכות שיש לה השבוע.

​​

"צור, איך הולך לך במתמטיקה?" ארי שאל. הוא פעם היה המורה הפרטי שלו, ככה הוא ומור הכירו. הוא גם היה המדריך בצופים של עוז, שתי שכבות מעליה, אבל כזה חנאנה שהיא לא זרקה מבט לכיוון שלו קודם. רק אחרי השבעה הם התחילו להתקרב.

צור משך בכתפיים, פלט נהמה חסרת משמעות ואז ביקש מרני "תעביר לי את העגבניות קמפינג בבקשה".

רני הרים גבות, נבוך. לא היה לו מושג מה צור רוצה. מיהרתי  להושיט לו את המטבוחה ולחשתי שאסביר אחר כך.

זה פשוט היה משהו מהשפה הפנימית של המשפחה שלנו. לכל משפחה יש כזאת - כל מיני מילים וביטויים שנולדו משיבושים של ילדים ומסיפורים משפחתיים, כמו בדיחות פנימיות כאלו.

במקרה הזה, הסיפור היה שעוז גילה לראשונה את המטבוחה בטיול קמפינג של כל המשפחה בפסח. הוא היה רק בן 4, וכשרצה לבקש מאמא שתכין לו שוב, קרא לזה "עגבניות קמפינג". זה נשאר, ומאז בכל המשפחה, גם אצל דודה שרה ודודה ריקי שהיו איתנו באותו טיול, קוראים למטבוחה ככה.

רני לקח ממני את הקערה והעביר לצור, "קח אחי," הוא פלט בלי לחשוב.

כולם שתקו פתאום, ממש לשניה. צור רק הסתכל על רני ואז עלי.

"אל תקרא לי ככה," הוא אמר בשקט.

 

ארי ניסה להמשיך את השיחה שהתחיל: "צור, אם קשה לך אני עוד יכול לעזור לך אם תרצה, עוד לא לגמרי שכחתי הכל" הוא חייך, כאילו הוא לא גאון מתמטי שהעבודה שלו זה פיתוח אלגוריתמים.

"סתם, קצת נתקעתי על הפונקציות בטריגונומטריה," צור ענה, "אבל יהיה בסדר, תודה," הוא פלט בחוסר חשק.

יצאה לי אוטומטית תגובה בחצי חיוך לכיוונו: "תיזהר לא ייסתם לך הקוסינוס-" קלטתי מה אמרתי ונתקעתי.

אף אחד לא צחק. זה לא היה מצחיק כי אף אחד לא הבין, וחוץ מגילגול העיניים של מור לכיווני על הבדיחה הלא-מצחיקה, לא הייתה שום תגובה אחרת.

עוז היה צוחק מזה. גם הוא היה נאבק עם סינוסים וקוסינוסים ב-4 יחידות, והיה אומר לי שהם נסתמים לו. אני הייתי צעירה ממנו בשנה וחצי, אבל ממרומי 5 היחידות שלי הייתי מקניטה אותו שהוא הסתום. אבל לאף אחד בשולחן לא היה מושג.

​

כולם המשיכו לאכול, אמא הביאה עוד סיר לשולחן והתיישבה, אבא בצע עוד חלה כדי לטבול ברוטב. הרגשתי אוויר קריר שנכנס מהחלון ועצמתי עיניים. מאחורי העפעפיים, לשנייה, ראיתי את עוז. לא ערפילי כמו רוח רפאים, אלא אמיתי, בלי מאמץ, יושב שם.

בישיבה העקומה שלו עם רגל אחת מקופלת, בין אבא למור, מערבב את האורז עם הרוטב ודוחף לפה כאילו אין לו זמן, כאילו עוד שניה מקפיצים אותו והוא עולה על מדים.

"נו, תעבירי לי את העגבניות קמפינג!" הוא נזף בי.

פתחתי עיניים בבת אחת, שואפת אוויר בחדות. הצלחת שליד אבא הייתה ריקה.

אף אחד לא צחק כי דיברתי בשפה פרטית. שפה מתה.

ממש לא הדבר היחיד שמת כאן.

​​

"נֹגה? את בסדר?" שאלה אמא.

"כן," אמרתי. "פשוט חשבתי על משהו."

היא הסתכלה עלי עוד רגע ועברה הלאה, ממשיכה לפטפט במרץ. ידעתי שזאת הדרך שלה לזייף קלילות ושמחה, עד שהיא באמת מרגישה ככה, לפחות קצת. אין ברירה.

​

**********

אחרי האוכל, התה עם נענע, הקפה, העוגה והעוגיות, רני לחש לי שהוא לא יכול לזוז. אמא בדיוק הופיעה עם מגש מלא קעריות של פיצוחים. חייכתי ועזרתי לה להניח, ואז להמשיך לפנות כלים למטבח.

"הוא ממש מקסים!" היא אמרה לי בשקט, ואבא שהיה עסוק בלהעמיס מדיח, הימהם בהסכמה.

​​

"אתה רוצה עוד משהו?" שאלתי את רני כשחזרתי לסלון.

"את רצינית?! אני לא מסוגל להכניס כלום. נראה לי שאני אצום עכשיו איזה שלושה ימים, עד שזה יעבור" גיחך, "אני לא מבין איך את, איך כל המשפחה ממשיכה עוד, כאילו כלום," הוא נאנח ושם יד על הבטן.

נתתי לו נשיקה קטנה. "זה לא ממש עובר," ליטפתי לו את הלחי.

הוא הסתכל עלי, כאילו מחכה שאמשיך להסביר.

לא המשכתי, רק הסתכלתי עליו בחזרה, ותוך רגע הוא הבין שעניתי לו על משהו אחר לגמרי.

"אני אעבוד על זה," הוא אמר.

נשענתי עליו, בוהה יחד איתו בטלוויזיה, בחדשות שחזרו על עצמן. לא רציתי להגיד לו שזו מלאכת חיים.