שבלול
ריח שמרים מתוק, מתובל בקינמון, מתערבל באוויר של הבוקר.
אני צועדת ליד סבתא, מחזיקה בזרוע הדקיקה שלה, וחושבת איך פעם היא הייתה זו שהחזיקה ביד שלי.
היום אני זו שמובילה אותנו למאפייה, למרות שלפעמים נדמה לי שהיא עדיין מוליכה אותי - דרך הזיכרונות שנשארו, דרך מה שהיא לימדה אותי להיות. בכל זאת, היא הייתה מורה. ועוד לספרות.
היא לימדה בתיכון שעדיין עומד שני רחובות מהבית שבו גדלתי. בכל יום שלישי היה היום החופשי שלה, והיא הייתה מגיעה לעזור לאמא ולקחת אותי לבית הספר. הפינוק הקבוע שלה בשבילי היה מאפה קינמון מגולגל, טרי וחם. קראתי לזה שבלול, כי ככה זה נראה.
זאת הייתה ארוחת הבוקר הקבועה שלי בימי שלישי, במשך שנים. בימים יפים היינו הולכות יחד לקנות במאפייה, ובימים גשומים הייתי מריחה שהיא הגיעה - כי קנתה כבר בדרך. תמיד קנתה אחד גם לעצמה, והיינו יושבות יחד ואוכלות, מתענגות על הרכות והמתיקות בכל ביס.
גם כשכבר הייתי "גדולה", זה נשאר הפינוק המשותף שלנו. אחרי שנפרדתי משרון ובכיתי במשך ימים משיברון הלב, מהאכזבה ומהפגיעה - בעיקר באגו - היא התייצבה בוקר אחד עם מאפה טרי וריחני.
"בואי עלמתי", היא הושיטה לי אותו, "שבלול טוב כמאפה, לא כהתנהלות בחיים. אין לך קונכיה, וגם בתור עלמת חן את לא אנה קרנינה ולא מאדאם בובארי. את חכמה מכדי להתמכר לרעיונות מיד שנייה ולהיות גיבורה טרגית כמוהן," היא אמרה ברוך שבכל זאת היה נחרץ, והוסיפה, "החיים, לא אלה שבספרים, זה כל מה שיש. עכשיו קומי!".
כמובן שקמתי, והיא לקחה אותי ביד והעמידה מול המראה: "תחייכי, תראי כמה את יפה, טפו טפו," אמרה, מפשפשת בתיק שלה, ושולפת ממנו את הרוּז' הנצחי שלה. "תשימי אודם אדום, מיד תרגישי טוב יותר," מרחה לי אותו לפני שהספקתי להתנגד.
האמת, זה עבד. כמו תמיד, היא צדקה.
עכשיו אני זאת שבאה לקחת אותה לאכול שבלול פעם בשבוע. כבר כמה שנים שהיא זוכרת בעיקר את הסיפורים שהיא אוהבת. אותי היא לא תמיד מזהה מיד, ואת השיחה ההיא, על המחסור בקונכייה ועל החיים, היא כנראה לא זוכרת.
אבל כמו שהיא אמרה, זה מה שיש. אז בכל יום שלישי אני מגיעה אליה מוקדם, ומשחררת את הבוקר לסנדרה, המלאכית שמטפלת בה. כשסבתא מתעוררת היא ממצמצת, ומסתכלת עליי. "בואי מאמא," אני מושיטה לה יד, "נצא לסיבוב, נקנה מאפה קינמון".
"שבלול" משהו מבריק אצלה בעיניים. היא מחייכת ומורידה לאט רגליים דקות מהמיטה. היא תמיד אמרה שהחלק הכי מוצלח בה הוא הרגליים שלה, והייתה בטוחה שגם אני קיבלתי אותן, למרות ששלי היו קצרות ועגלגלות יותר.
אני עוזרת לה להתלבש, והיא מקפידה על הכל, עד אחרון הפרטים: שתי התזות של בושם "White linen" של אסתי לאודר ומריחה מדויקת של הרוז' - האודם האדום על השפתיים, שתמיד גורם לאישה להרגיש טוב יותר, גם אם היא לא זוכרת מי היא. אלו דברים שאני עושה לפעמים בעצמי, מנסה לחקות את התנועות שלה. אולי זו הדרך שלי להיות קצת כמוה, עכשיו כשהיא כבר לא לגמרי עצמה. כאילו אם אעשה בדיוק כמוה, משהו ממנה יישאר. סטנדרטים הם סטנדרטים לנצח.
אנחנו צועדות לאט, בעקבות הריח, לעבר המאפייה. אני עדיין מספרת לה דברים, משתפת אותה הרבה, מתעלמת מזה שלא תזכור. אני עורמת בינינו מילים כמו ספרים שאף אחד כבר לא יקרא, רק כי אני עדיין נתלית בספרים ובשירים שהיא לא שכחה.
יש לי כמה מהם, עם ההערות שלה בשוליים, בכתב יד מסודר וברור, עם יותר סימני שאלה לתלמידים מאשר סימני קריאה לעצמה. את המחשבות ההן היא כבר לא יכולה לחלוק, אבל את הטקסטים עצמם היא עדיין מצטטת, והמורה שבה עדיין מתקנת לי את העברית - פתאום, באמצע שטף הדיבור שלי, היא נזעקת "לא כך יש לומר!" ואז שתינו צוחקות. זה עוד אחד מהדברים הבודדים שהיא יודעת בוודאות - שהעברית שלי לא ממש תקנית. לעומתי, תהילה של עגנון היא חברה מצוינת, חכמה יותר וקשקשנית הרבה פחות.
אני יכולה לעשות את הדרך הזאת גם מתוך שינה. אולי אפילו מתוך דמנציה, למרות שהרחוב השתנה לא מעט מאז שהייתי קטנה. העצים גבהו, החנויות התחלפו, והדרך רוצפה מחדש באבנים משתלבות. אבל עדיין יש בו סימנים קבועים, כמו מוטיבים חוזרים. עץ הסיגלון, שהפריחה הקצרה והיפיפייה שלו הופכת את הטינופת שהוא משיר לנסבלת; ברז הכיבוי, שכל כלב חייב לעצור בו; והספסל הירוק בפינה, שלמרות שדהה, עדיין מאכלס בני נוער שמבריזים מהשיעור.
כשאנחנו מתקרבות, אישה ברחוב קוראת לעברנו: "אפרת, המורה אפרת! איזה יופי לראות אותך!" סבתא מתבוננת בה בתשומת לב. "את מכירה אותה?" אני שואלת את האישה. "בוודאי", היא עונה, "היא הייתה המורה שלי לספרות ולתנ"ך. בזכותה אני זוכרת עד היום את הבלדה על בת הרב ואימה! היא מורה מדהימה, עם כל הנשמה, הלוואי והיו כמוה היום! יש אנשים שאוהבים ספרות רק בזכותה." אני מוחמאת בשביל סבתא, אבל לוחשת לאישה בזהירות :"יש לה קצת דמנציה עכשיו, לא בטוח שהיא תזכור."
האישה בשלה: "מה שלומך אפרת? את זוכרת אותי? אני לירון, הייתי בי"ב 1. את נראית נהדר, ממש." סבתא מחייכת, לוקחת את היד של האישה ומחזיקה בה: "בטח לירון! לימדתי אותך את טשרניחובסקי, 'כי יזרקוך באש'. היית פשוט נהדרת," היא אומרת בביטחון ומוסיפה: "אצלי בסדר גמור, ברוך השם. גם אני שמחה לראות אותך!".
"את רואה?", נוזפת בי האישה, "סבתא שלך היא משהו מיוחד. יש דברים שלא שוכחים! ממש שמחתי לראות אותך, אפרת!" היא מאחלת לנו כל טוב וכבר ממשיכה בדרכה, מתרחקת.
סבתא מסדרת את הצעיף שלה במחווה מוכרת - אותה תנועה מדויקת שהייתה עושה לפני שנכנסה לכיתה. "היא נראית תלמידה טובה," היא אומרת, ואני לא בטוחה אם זה זיכרון אמיתי או פשוט הרגל של מורה ותיקה. אני מסתכלת עליה, חוששת לקוות. "את באמת זוכרת אותה?" אני שואלת בהיסוס. סבתא מחייכת ומנענעת בראשה לשלילה. האישה נתנה לה מספיק פירורים להיאחז בהם – השם והבלדה. וסבתא, כמו סבתא, שומרת על הפאסון בכל מחיר. היא תמיד אמרה שספרים טובים לא מגלים את כל הסודות שלהם בבת אחת. כנראה שגם לא אנשים טובים.
אנחנו יושבות ליד שולחן קטן בתוך המאפייה, כל אחת אוכלת את השבלול שלה.
"את יודעת," היא אומרת לי פתאום, "פעם לימדתי ספרות". "באמת?" אני מחייכת בקול מתפעל. "כן," היא עונה בגאווה, "הייתי די טובה בזה". "די טובה?" אני צוחקת, "שמעתי שהיית המורה הכי טובה בעיר".
"נו, נו, " היא מהנהנת, "לא צריך להגזים. אבל כן".
אחרי שתיקה של דקה היא מסתכלת עלי ואז פוקדת: "הזדקפי, עלמתי. שבי ישר". הנה, סבתא שלי הבליחה לרגע. זה כבר רק שלי. רק לי היא קוראת ככה, ורק לי שמורה נימת האהבה שנכנסת לטון המחנך שלה, במיוחד בכל מה שקשור ליציבה. שום דבר לא ימחוק אצלה את הדאגה לנכדה שלה, עלמת חן שצריכה ללמוד גינונים הולמים.
אני מנסה לתפוס אותה, את הרגע. "איך השבלול היום?" אני שואלת.
"מתוק," היא מחייכת, "כמו פעם".
"כמו איזו פעם?" אני מנסה להתעקש.
"כמו כל הפעמים," היא עונה. אולי זו רק תשובה מתחמקת, אבל לרגע נדמה לי שהיא באמת זוכרת. ואולי זה רק הגוף שזוכר - התנועה המדויקת שבה היד קורעת חתיכה מהמאפה, הדרך שבה היא מקרבת אותה אל הפה. בדיוק כמו שלימדה אותי: לפעמים מה שלא נאמר חשוב יותר ממה שכתוב.
אני מבינה את זה עכשיו יותר מתמיד, בשתיקות שבינינו, במילים שכבר אי אפשר לומר. רוב הזיכרונות שלה אבדו בנפתולי מוחה, מתקפלים פנימה כמו השבלול, עד שקשה להגיע למרכז. אבל כשאנחנו יושבות ככה, אני מגלה שגם כשהמרכז נסתר, לפעמים עוד אפשר למצוא את הדרך פנימה בספירלה המסחררת: בריח הקינמון, במגע היד, בנחמה שבמתיקות ובחיוך שמאיר את המבט שלה אלי. כמו קונכיה שהתוכן שלה התרוקן, אבל היא עדיין מפליאה ביופיה, נוכחת ונפקדת בו-זמנית.
כי בכל זאת, יש דברים שלא שוכחים.