מילה של הילה

יש ימים כאלה, שבהם אני פשוט יודעת שכל העולם נגדי.

הרמזורים מתחלפים מהר מדי לאדום ולאט מדי שוב לירוק, החלב במטבחון המשרדי נגמר בדיוק לפני כוס הקפה שלי, אני מגלה רגע אחד מאוחר מדי שבתא השירותים אין נייר טואלט, והכי גרוע, אני נתקעת בישיבה שלגמרי הייתה צריכה להיות אימייל, עם רונן המעצבן והמסטיק שלו.

​

באמת, אין שום דבר שיכול לחרפן אותי יותר מקולות הלעיסה הבהמיים האלה. כנראה שהמורות בבית הספר עשו עבודה מצוינת כשאמרו למי שלעס שהוא "פרה מעלה גירה". זה כל כך דוחה וברברי, שאני אפילו לא מתפלאת שהדביל הזה אומר "אני יעשה" כי הוא לא יודע להשתמש באותיות אית"ן. אני בטוחה שהוא גם מאלה שמשאירים בסופר את העגלה באמצע החניון ולא מחזירים, ומתנהגים בהתנשאות למלצרים ונותני שירות. 

הוא בטח גם לא יודע שבסינגפור אסור לפי החוק למכור מסטיקים, לייבא אותם, ובעיקר ללעוס אותם, כולל עונש של קנס כבד או אפילו בשנת מאסר שלמה. זה נשמע לי כמו גן עדן, כי בגיהנום יש בטוח מלא מסטיקים והעונש הנצחי של הלועסים הוא לגרד אינסוף שולחנות וכסאות שאליהם דבוקה העיסה המיובשת והמגעילה שהשאירו.

חוץ מזה, אין לי שום בעיה עם קולות אכילה אחרים. אפשר לפצח לידי גרעינים, לשאוב דרך קש את סוף השתיה, למצוץ סוכריות, ולכרסם קרח וביסלי - רק די עם לעיסה מיותרת של גומי.

 

גם הילדים שלי יודעים שזה הקו האדום. למרות שויתרתי כמעט על כל הגבולות שחשבתי שיהיו לי ונכנעתי למציאות ולעייפות, על זה אני עומדת בנחישות של נערה בת 15 בתור ל - Sephora: בבית שלנו לא יהיו מסטיקים. לפני כמה שנים, כשסער היה רק בתחילת גיל ההתבגרות, הוא ניסה אותי. אספתי אותו מהחוג והוא נכנס לרכב כשהוא לועס. תוך 20 שניות מהרגע שהוא עלה דפקתי בלימה וצרחתי עליו שיעוף לחפש פח ולהיפטר מהתועבה הזאת, לפני שאסע בלעדיו. מאז הוא לא העז שוב, למרות שאני יודעת שהוא עושה את זה בחוץ. אני קולטת את הריח של המנטה כשהוא חוזר לפעמים, אבל מתעלמת, כי לפחות זה לא נעשה לידי.

​

הבעיה שאני לא יכולה לחנך אנשים אחרים, כמו רונן המעצבן, אמא של החברה הכי טובה של שני שמנהלת איתי שיחה ארוכה כל פעם שאני נתקלת בה, ואפילו אחותי שלי, בשר מבשרי. 

בלי שום בושה, יותר ויותר אנשים לועסים בפה פתוח, אפילו עושים בלונים, מגלגלים את הגועל הדביק בפה כאילו הם חיים באחו פסטורלי בהולנד. בא לי לעשות מהם קציצות, בחיי. 

​

בקיצור, אני נושכת שפתיים לכל אורך הישיבה בלי לשמוע בכלל מה נאמר. המוח שלי נאטם להכל, חוץ מקולות הלעיסה של רונן, שרוחשים מהאוזניים שלי אל מתחת לעור, לתוך הבטן שמתמלאת גועל ובחילה. עצם העובדה שהוא לועס מוכיחה שהישיבה הזאת לא מספיק רצינית וחשובה כדי להתקיים. שיפסיקו לקשקש כבר, אני צריכה להגיע לפגישה בתל אביב, ועוד באוטובוס כי אני אף פעם לא מצליחה להסתדר שם עם כל החסימות, העבודות בכביש והחניה.

*******

איכשהו הצלחתי לעבור את הישיבה בלי אלימות פיזית כלפי רונן ואפילו החזקתי את עצמי מספיק כדי להשלים עוד כמה משימות בדרך, ולתפוס לי מקום נחמד, ליד החלון, בקו 480 לתל אביב. אני מוציאה את הספר מהתיק, מוכנה ליהנות משעה של נסיעה שבה באמת אינני הנהגת. 

רק ששכחתי שהיום כל העולם נגדי.

​

בכסא שלידי נוחתת ברעש בחורה צעירה, במכנסי טרנינג בצבע לבן, קליפס ענק מנומר בשיער, אייליינר מוגזם וכמובן - מסטיק. היא לועסת ולועסת, בקצב יותר מהיר מהנשימה שלה, בפה פתוח ובקול. אני מרגישה את העור שלי מתחיל לעקצץ ומנסה לנשום. דווקא היום שכחתי להביא אוזניות. 

אני מנסה להתרכז ברעשים אחרים - מנוע האוטובוס, שיחות של הנשים שמלפניי, מלמולי תפילה של אברך מאחוריי, אבל זה לא עוזר. כל מה שאני שומעת זה את נקישות השיניים של הלועסת, לעיסה רטובה וקצבית כמו טיימר של העצבים שלי, סופר לאחור עד שאתפוצץ.

ואז באמת - פיצוץ. היא עשתה בלון. הרעש מקים אותי בבת אחת בתנופה. "סליחה, אני רוצה לעבור מקום," אני אומרת בלי שום כוונה להתנצל, שתבין שאני זזה בגללה. היא מסתכלת עלי לרגע בפליאה, מגלגלת עיניים ונותנת לי לעבור. 

אני נדחפת אל המעבר, לכיוון הדלת האחורית, מתיישבת על המדרגות ליד הפח ומאחלת לה בלב שתיחנק. ליד הרגל שלי מרוח כתם אפור כהה שהיה פעם מסטיק.

לפעמים אני מרגישה שאני היחידה שעוד מחזיקה את הציוויליזציה.

 

*******

לפחות אני יורדת ראשונה מהאוטובוס המחניק. הייתי לוקחת נשימה עמוקה, אבל האוויר ההביל סמיך מדי ואני פשוט מתחילה לצעוד מהתחנה בארלוזורוב לכיוון מיקום הפגישה בבניין המשרדים שבגבול גבעתיים, עניין של עשר דקות מיוזעות.

כמעט הגעתי, אבל פתאום אני רואה ילדה קטנה, בערך בת 8, יושבת על הרצפה ובוכה. אין מבוגרים אחרים בסביבה - אמא, אבא, אוֹפּר או שליח של וולט. "מה קרה חמודה?" אני מתכופפת אליה, ושמה לב שהיא דוחפת אצבעות לסורג הניקוז לידה. לשנייה חשבתי שאולי הן נתקעו לה בתוכו.

"השרשרת של סבתא," היא מייבבת, "נפלה לי לשם. הורדתי אותה כדי לראות איך היהלום מנצנץ בשמש והיא פתאום נפלה לי!" 

אני כורעת ברך ומכוונת את הפנס של הפלאפון. בתוך הניקוז, בעומק של לא יותר מחצי מטר, אפשר לראות את הניצנוץ. נו באמת, מה עכשיו? מה אני, הפיה הטובה?

"אמא…. תהרוג… אותי….." היא ממשיכה להתייפח. בצדק, לדעתי, אם זו באמת שרשרת יהלום של סבתא.

אני שוב מסתכלת מסביב. אף מבוגר אחראי לא מופיע. גם לי אין יותר מדי זמן, למרות שאני יודעת מה אפשר לעשות. 

​

הקטנה נועצת בי עיני שקד מלאות דמעות, ואני לא עומדת בזה יותר. "מה פתאום!" אני קוראת, "איך קוראים לך מותק?"

"שני" היא אומרת בקול רועד. כמו לבת שלי. זה כבר ממש יותר מדי.

"אל תדאגי שני מתוקה, יהיה בסדר. חכי פה רגע, אני כבר חוזרת!" אני מבטיחה ורצה לפיצוציה הסמוכה. גם אני לא מאמינה למה שאני הולכת לעשות.

 

אחרי שלוש דקות אני מושכת בדרך חזרה ענף דק וארוך מספיק מאחד העצים. "הנה חזרתי," אני מחייכת אליה, "ואני אלמד אותך טריק".

היא רק מושכת באף. 

​

אני מוציאה מהתיק את חבילת המסטיקים שקניתי, ופותחת אותה בידיים רועדות. הריח של המנטה מכה בי יחד עם גל של בחילה, אבל הציפייה בעיניים של שני מדרבנת אותי. כוסאומו העולם, אני מסננת ומכניסה לפה שני ריבועים לבנים, מהר, לפני שאספיק להתחרט. איכסססססס! הטעם הפלסטיקי מתפוצץ לי מיד על הלשון, מתוק מדי, קר ומגעיל. 

אני מתחילה להזיז את הלסת. ללעוס. שוב. ושוב.

איזו השפלה. עכשיו אני מבינה איך מרגישים אוהדי הפועל.

שני רק בוהה בי, לא מבינה איך זה יעזור.

​

אחרי כמה שניות נוראיות, אני מוציאה את המסטיק הרטוב, נלחמת עוד יותר בחשק להקיא, ומדביקה אותו לקצה המקל. את ה"מכשיר" אני דוחפת לתוך הסורג, מכוונת בדיוק לשרשרת שנצמדת לעיסה כמו למגנט.

"הנה שניני, קחי," אני שולפת את המקל ומושיטה לה את הקצה שעליו מתנדנדת השרשרת. היא מסתכלת עלי כאילו באמת חוללתי איזה קסם ופולטת נשיפה ארוכה. "וואו! תודה רבה! איזה מזל! אני לא אוריד אותה יותר בחיים" היא מבטיחה, לא ברור למי.

"יופי. את רואה, הכל בסדר, לא קרה כלום" אני עונה. כלום, חוץ מזה שבסינגפור הייתי מקבלת עכשיו קנס. או מאסר.

 "אפשר גם מסטיק?" היא מבקשת, מושיטה יד.

"בטח," אני מוציאה מהקופסה שתי טבליות לבנות ונותנת לה.

"תודה רבה גברת!" היא קוראת ומתחילה להתרחק.

​

אני יורקת הצידה בניסיון להיפטר מהטעם בפה. 'גברת' היא קוראת לי.

אני ממש מקווה שאף אחד לא ראה.

אבל הקופסה עדיין אצלי בתיק. נראה אם אזרוק אותה.

פתאום אני מבינה איך מתחילה הידרדרות.