AI
מאז שברי שמע שיוסי עשה אקזיט עם הסטארט אפ שלו, נכנס לו לראש שגם הוא רוצה, ויותר גרוע: שהוא יכול.
הוא חיפש נואשות רעיון גדול, משהו שיהיה הדבר הבא, שבזכותו הוא יוכל לקנות אי טרופי עם מים בצבע טורקיז ומטוס שייקח אותו לשם, כדי שיוכל לשכב על ערסל, לשתות שייק קוקוס ולעשן עם מלא בחורות.
בגלל שהיה לו תמיד את החומר הכי טוב, אני ושלומי נאלצנו להקשיב כל פעם לרעיונות המוזרים שלו. לפעמים היה נדמה לנו שחוץ מלעשן הוא גם היה עושה פטריות, כי חלק מהדברים היו ממש הזויים, כמו הרעיון לפתח מרצפות שירגישו את הוייבים של מי שעומד עליהם, ואם הוא אדם רע, יפילו אותו; פעם אחרת הוא רצה ליצור את גרסת המציאות למשחק "אבן נייר ומספריים" שיממש את עיקרון הברירה הטבעית. "מה אתה דפוק?" צחק עליו שלומי, "נראה לך שזה חוקי? יותר מדי אנשים ימותו. חוץ מזה, נייר יכול להיות כסף, וכסף תמיד מנצח" פסק.
האובססיה של ברי רק התעצמה אחרי אוקטובר, והוא היה בא עם רעיון חדש לפחות פעמיים בשבוע: בגד מחליף צבעים לפי מצב הרוח, נוגדי אגו שיתבססו על נוגדי דיכאון, פוליגרף מובנה בתוך מסכי הטלויזיה. לנו זה התאים כי רק רצינו לעשן כמה שיותר, במיוחד שלומי שעדיין חשב שהוא מרגיש את הרגל שהשאיר בעזה. יום אחד ברי הודיע שהוא נוסע למדבר להשיג חומר חדש, ונעלם לשבוע.
הוא התקשר ככה פתאום, באמצע הלילה, כולו בהתלהבות: "אתם חייבים לבוא עכשיו, אחי, חזרתי ויש לי את זה!".
"את החומר או עוד רעיון ?"שאלתי בחשדנות. הוא לא העיר אותי, והייתי בטוח שגם שלומי כרגיל לא נרדם, אבל המוח שלי היה כל כך בסרטים, שלא היה לי כוח שעוד מישהו יבלבל אותו.
"שניהם!" ענה שלומי, ונשמע שמח במיוחד, כאילו לא היה אוקטובר בעולם.
ידעתי שאין לנו משהו יותר טוב לעשות או לחשוב, אז דפקתי על הדלת של החדר של שלומי והודעתי לו שקופצים לברי.
"קופצים, מה? מת על בחירת המילים שלך אחי" הוא עקץ בתגובה.
תוך עשרים דקות כבר התרווחנו על הספה הישנה של ברי, שהייתה פעם כתומה. הדלקנו ג'וינט, והקשבנו.
ברי נעמד מולנו, עם שרוואל, גופיה ועיניים בורקות. "אתם לא מבינים", הוא התחיל, "אני באורות מהרגע שקלטתי את זה. זה בוודאות, באופן סופי ומוחלט, כל מה שהאנושות צריכה."
"נו כבר, דבר אוטוסטראדה" דחקתי בו. רציתי לקטול אותו לפני שיעלה לי, כדי שאהיה שנון מספיק.
"נפל לי הטלפון והתרסק כשהייתי במדבר" הוא אמר בדרמטיות. "זה יותר גרוע מלהתרסק עם מטוס על אי בודד בלי קליטה, כי אפילו קאנדי קראש לא יכולתי לשחק, אתם קולטים?"
"נו, בסדר" זילזל שלומי, "אז תקנה חדש".
"לא אחי, זה לא העניין. קלטתי כמה אני מכור לפלאפון. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. חשבתי שאני כזה חכם ונאור, אבל לא ידעתי כלום בלי המכשיר. לבדואי שפגשתי היה יותר מושג מהחיים שלו ממני"
"כולנו מכורים לפלאפון, אז מה? עדיין לא אמרת משהו מעניין", מילמלתי, מרגיש איך מתחיל לעלות לי.
"בקיצור, הבנתי שבמקום שאנחנו נשלוט בטכנולוגיה, היא שולטת בנו".
"איזה גאון אתה!" שלומי אמר בציניות, "אתה יודע מה יותר גרוע מרעיון מטומטם? משהו משעמם ובנאלי" הוא התעצבן.
"שניה אחי, תן לדבר!" התחנן ברי, "זה גרם לי לחשוב על איך שהכל התהפך. איך פעם הטלפונים היו טיפשים אבל אנשים היו חכמים, איך פעם כל הכוסיות היו בפקולטה למדעי הרוח ועכשיו הולכים לסגור את הפקולטה הזאת, כי אפילו הן עברו למחשבים, או לפחות למשפטים".
"אני לא מבין מה זה קשור ובטח לא מה אתה חושב שאפשר לעשות עם זה," אמרתי למרות שהסטלה גרמה לי להתחיל להתעניין. כנראה שזאת אחת הפעמים שהיא מכניסה אותי למוד פילוסופי.
"אני רוצה לפתח את ההפך מבינה מלאכותית"
"מה? מה זה?" שאלנו אני ושלומי יחד.
"בחיי, גם אני לא ידעתי, אז שאלתי את הצ'אט," הוא אמר בהתלהבות, "ואתם יודעים מה הוא ענה? הוא אמר בורות טבעית, Authentic Ignorance".
המבטים הבוהים שלנו הבהירו לו שלא הבנו, אז הוא המשיך: "תחשבו על זה. פעם אמרו שהסיבה לבורות זה חוסר הנגישות לידע. האינטרנט הוכיח לנו ההיפך, אם כבר הנגישות רק העצימה את הבורות, כי אנשים קוראים רק מה שהם רוצים לקרוא. הם נלכדים בתוך תיבת התהודה של עצמם. בגלל זה הבינה המלאכותית בסוף מגבילה אותנו".
לא הבנתי, אבל גם לא הסכמתי. "מגבילה אותנו?! אתה יודע כמה עבודה היא חוסכת לי? היא משחררת אותי, לא מגבילה אותי", הנפתי את היד בביטול.
"אחי, זה גומר אותנו, זה שאנחנו עושים לעצמנו את החיים קלים" קבע ברי בתקיפות, "זה מה שיחסל אותנו. כמו באוקטובר, כשמה שקרה לא תאם אף תרחיש או היגיון".
"מה זה קשור עכשיו?!", סיננתי בעצבים מהולים בכאב, חושב ישר על האח של מיכל שנרצח שם במסיבה.
ברי אולי ניחש מה עובר לי בראש ולכן ניסה שוב, ברגוע: "אני מנסה להגיד לך שזה לא משנה שהמחשבים ישתלטו על העולם, כי כבר נתנו להם להשתלט על איך שאנחנו חושבים. נוח לנו שמישהו אחר חושב בשבילנו. בטוח יותר נוח מלהודות שאין לנו מושג. אנחנו בלוּפּ, במעגל שסגרנו בעצמנו - בלי מידע המחשבים לא יכולים לפעול, הם תלויים בנו שנזין לתוכם מידע, ואנחנו תלויים בהם בשביל המידע הזה, כי רק דרכם אנחנו מוצאים את הדעות והמחשבות שלנו."
עדיין לא הבנתי. הייתי מסטול והמום ונשאתי אליו עיניים שואלות.
"תראה, הבינה חייבת רפרנס. היא לא יכולה לחפש או ליצור משהו שאין, שעוד לא נוצר," הוא הסביר, "אתה יכול לבקש ממנה ציור בסגנון של המונה ליזה או של פיקאסו, אבל לא בסגנון שלך בעצמך. בני אדם פשוט מנסים לחקות בני אדם אחרים דרך תוכנה שמומחית בחיקויים."
"אבל אני בכלל לא יודע לצייר!" אמרתי, מתוסכל מזה שאני לא מבין.
"טוב, אז נדבר על לכתוב, כי את זה אתה כן יודע" המשיך ברי. "אתה לא יכול לבקש מבינה מלאכותית לכתוב בסגנון שהיא עוד מכירה, נכון? משהו שעדיין לא קיים? אם כולם יכתבו דרכה, מי יכתוב משהו שהיא עוד לא מכירה? היא לא יכולה ליצור משהו חדש, אלא רק כל מיני הכלאות של מה שקיים. זה הופך את היצירתיות ממשהו שאין לו גבולות, למשהו שיש לו מספר סופי של צירופים אפשריים. כמו בלוטו - יש גבול למספרים, גם אם אתה לא מגיע אליהם אף פעם - הם נגמרים מתישהו. אין פתאום צבעים וצורות או משהו חוץ ממספרים."
"אבל בסוף אתה מיליונר", מילמלתי. כל האירוע הזה היה גדול עלי, בטח עם העשן שאפף לי את המוח, בזמן שברי ניסה להעיף לי אותו. הדבר היחיד שרציתי שיעוף מתוכו זה מיכל.
שלומי, שישב לידי, שתק ובהה באוויר. לא הייתי בטוח בכלל שהוא איתנו. אבל פתאום הוא כאילו נדלק והתלהב: "נראה לי שהבנתי! בעצם הבינה המלאכותית היא כמו קופסה; חת'כת קופסה ענקית, אבל קופסה, שאליה אנחנו מכניסים מה שאנחנו כבר יודעים. ובגלל שהיא לא יכולה לחשוב מחוץ לקופסה, לאט לאט גם אנחנו כבר לא יכולים, כמו שאני כבר כמעט לא יכול להרגיש את הרגל שהלכה".
לא יכולתי להתאפק. "הלכה, מה? מת על בחירת המילים שלך" אמרתי לו.
שלומי פתח וסגר את השפתיים כמה פעמים, משמיע כל מיני ציקצוקים כדי להעביר את היובש בפה, ואז הוסיף, יותר בשקט: "לפעמים נדמה לי שגם את השאר אני מרגיש פחות".
"קלטת בול!" קרא ברי לשלומי, שמח שמישהו הבין, ואז פנה אליי באכזבה: "דווקא ציפיתי שאתה יותר מכולם תבין את זה," הוא הסתכל עליי. "הלכת לאוניברסיטה כי רצית להיות סופר או משורר, אבל בשנה ב' כבר הצליחו לשבור אותך. מה יצא ממך בסוף? מתכנת!" אמר בבוז. "אחד שהופך את העולם לבינארי, הכל אפס או אחד, שחור ולבן"
שתקתי. לא ידעתי מה להגיד. רציתי להעיף לו כאפה, להגיד לו שככה העולם עובד, או שאתה חי או שאתה מת, או שאני עם מיכל או שאני בלעדיה; שכל ההתפלספות הזאת על המורכבות של החיים לא משנה את העובדה שבסוף, כשאתה חייב לבחור, הדלת שאתה סוגר מאחוריך משטיחה הכל.
היה לי מה להגיד לו, אבל לא רציתי לדכא את שלומי. בסוף אמרתי רק: "גם אם נניח שאתה צודק, אז מה? בורות זה הפיתרון? איך בדיוק תפיץ אותה? תפתח אפליקציה לטמטום?"
"צודק אחי, את זה עוד לא פיצחתי" הודה ברי בעצב. "זה בעייתי. אבל כולנו יודעים שלא חסרים אנשים שלא פועלים בהיגיון או באינטיליגנציה. ככה נולדות דיקטטורות, כדי שלא יהיה בלאגן כשכל אידיוט סתום יעשה מה שבא לו, לפי האינטואיציה הטבעית והאינסטיקנטים החייתיים שלו."
"נו, אז מה עשית בזה? עוד רעיון שלך שלא יעזור לך לברוח מהחיים האלה ואפילו לא מסתדר לוגית - אתה רוצה שלא נגיע למצב שבו הידע שלנו מוגבל דרך זה שלא יהיה ידע לנו בכלל? ובוא, בסוף אתה נגד זה שאנחנו עושים לעצמנו חיים קלים, אבל זה בדיוק מה שאתה מחפש גם, רק שאתה חושב שתגיע אליהם עם הרבה כסף. גם אתה רק רוצה לחקות את יוסי והאקזיט שלו" הטחתי בו.
ברי האדים: "אז מה אם אני רוצה לצאת מפה? ובסדר, יש כמה באגים, אבל אפשר לעבוד על זה. הנה, אפילו הקטע שאתה מדבר על לוגיקה - לבינה מלאכותית אין את זה, היא רק מוצאת את המידע מהר יותר, אבל היא לא מנתחת אותו טוב יותר, בכלל, אין לה דמיון".
איזה כיף לה, חשבתי לעצמי. זה אומר שגם אין לה חרדות או תקוות שנכזבות; אין לה סיוטים כמו לשלומי, אין לה לב שבור כמו שלי, וגם לא חלומות לא ריאליים כמו לברי. היא עושה מה שאומרים לה, בלי לחשוב על זה, בלי לרצות לברוח מכלום.
ברי סידר לעצמו את הבאנג והמשיך למלמל בהתגוננות לעצמו: "מה רע בלרצות משהו יותר גדול? שיפסיקו להגיד שאני סתם מזיין את המוח?"
שתקתי. המשכתי להסתבך במחשבות של עצמי.
העיניים של שלומי כבר היו חצי עצומות.
ואז קלטתי.
"תקשיב ברי, נראה שאני כן מבין" אמרתי בשקט, "וזה ממש לא קשור לבינה". ברי בדיוק היה עסוק בלהוריד ראש, והסתובב אליי מופתע, מה שגרם לו להיחנק ולהתחיל להשתעל.
קמתי וטפחתי לו על הגב, תוך כדי הסבר: "זה לא שהבינה מוגבלת בידע, זה אנחנו שמגבילים אותה, וגם את עצמנו".
ברי עדיין קצת השתנק, אבל אני המשכתי. "אנשים לא רוצים לדעת. מעדיפים להקטין ראש, לחשוב שהכל בשליטה. בשביל מה לבן אדם להתאמץ, לקחת אחריות, להיכנס לחרדות? עדיף לעשות אאוטרסורסינג. שמישהו אחר יחליט בשבילנו. הממשלה, אלגוריתם, מיכל. העיקר שלא אנחנו".
עכשיו הגיע תורו של ברי להסתכל עליי בעיניים שואלות.
"אמרת שיצא ממני מתכנת, נכון? זה בגלל שבשביל העתיד שלי עם מיכל העדפתי ללכת על בטוח, העדפתי לעשות מה שחשבתי שהיא רוצה, מה שהיא בוחרת, בלי לקחת סיכון. ואז היא נפרדה ממני כי הסתבר שהיא לא לוקחת על זה אחריות, ושכל הביטחון הזה לא יכול לנחם אותה. מאז אני לא רוצה לדעת כלום, לא רוצה לחשוב מה היה יכול להיות."
ברי נראה מהורהר: "ואלה אחי, אתה מאכיל אותי סרט עכשיו".
"זה לא סרט. כולנו כאלה, ויתרנו כדי שיהיה לנו יותר בטוח ויותר נוח. בגלל זה גם קרה כל החרא באוקטובר. כי חשבנו שאנחנו יודעים הכל לגבי מי שאוהב אותנו ומי ששונא אותנו, והעדפנו לחשוב ככה כדי להיות רגועים. זה הרבה יותר גרוע מלהגיד שאין לנו מושג. מה אתה חושב שאומרת המילה הזאת 'קונספציה'?"
"קו-נ-ס-פ-צ-י-ה" חזר אחריי שלומי באיטיות, מתעכב על כל הברה בהגייה מתקשה של מסטול וממשש את מוט הטיטאניום שהיה עכשיו הרגל שלו.
"כן, מותק" שמתי את היד שלי מעל היד של שלומי בעדינות, "אתה צודק. זה כמו ההבדל שבין הריאליטי של הישרדות לעומת הישרדות על אמת, במציאות".
"הסתבכנו לגמרי, מה אחי?" צירף ברי את היד שלו לערימה.
"וגם סיבכנו" יצא לי במרירות ונשענתי אחורה, מושך את היד. "אבל אתה צודק, צריך לחשוב על מה שאנחנו יודעים ומה שלא, ומאיפה אנחנו יודעים את זה".
"טוב" צחק ברי, "בשביל זה נראה לי שצריך עוד כמה פאפים".
"יש מצב," הסכמתי, "האמת, שכל השיחה הזאת הורידה לי לגמרי".
"אז יאללה, בוא נגלגל לך עוד איזה פייסל" ברי חיכך את הידיים, "כדי שלא תהיה עצוב".
"אתה כנראה יודע הכי טוב" אמרתי.
ידעתי מצוין ממה אני בורח, ולקחתי עמוק לריאות.
החזקתי בפנים כמה שיכולתי, ואז נשפתי לאט לאט, בלחישה: "בוא נשכח מהכל".