משבר אנרגיה

קשה לי לתאר את גודל הר הכביסה שממתין שאקפל אותו. הייתי אומרת שהוא כופה עלי כגיגית, אבל כבר אין בבית מספיק גיגיות כדי להכיל אותו. הן עלו על גדותיהן והוא גלש מתוכן, הופך מערימה למשקולת כבדה שרובצת עלי, ואני יכולה רק לקוות שאמא שלי לא קוראת את זה עכשיו ומזדעזעת עד עמקי נשמתה.

זאת ממש התגלמות הקלישאה של עבודת הבית הסיזיפית שלעולם אינה נגמרת. בהיעדר גמדים, משרתים או עוזרים מכל סוג שהוא, ההר הופך לאנדרטה אילמת (אם לא מביאים בחשבון את התלונות מסביב) לעייפות שלי.

לא חסרות לי סיבות לעייפות. רק לשרוד את היומיום במדינת ישראל דורש לפעמים תעצומות נפש שאין לי אספקה סדירה שלהן דרך מיצרי הלב. ובעצם, זה בדיוק העניין - זאת לא סתם עייפות, זה משבר אנרגיה. למרות שכל היום אני עסוקה נורא - עובדת, מטפלת, מכינה, מסדרת, מארגנת, קונה, מביאה, לוקחת, מכבסת ותולה (כאמור, לא מקפלת) - בערב אני מרגישה שלא עשיתי כלום. נאדה, גורנישט, פול גז בניוטרל; תנועה מתמדת שבה עדיין עומדים במקום, בניגוד לכל חוקי הפיזיקה. 

מה שבאמת קשה לתפוס זה את ההבדל שקיים בין לזוז לבין להתקדם, בין התנועה שמחזיקה את ההווה לבין השינוי שמשפיע על העתיד. בתור כותבת, אני יודעת שצריך שינוי רציני כדי לקדם את העלילה - נניח, קונפליקט או איזה טוויסט ראוי לשמו. אבל בתור סמנכ"לית התפעול, מומחית הלוגיסטיקה ומנהלת הפרויקטים של הבית, אלו בדיוק הדברים שאני משתדלת להימנע מהם. 

זאת בסך הכל התנהגות הגיונית מול עלויות דלק גבוהות - כל פעולה נבחנת לפי המחיר שלה. אם היא לא הכרחית, היא נדחית; אם היא לא דחופה, היא תחכה: אני חייבת לענות למייל. אני חייבת להכין ארוחת ערב. אני חייבת להסיע. לעומת זאת, אני ממש לא חייבת לכתוב. אני לא חייבת לקרוא. אני לא חייבת לחשוב או לדמיין. כל המשאבים מוקדשים ללשמור את הראש מעל המים, ולא נשאר כלום בשביל לזוז קדימה, כי יחסי הכוחות ברורים: הפרודוקטיביות והיעילות גוברות על היצירתיות, כיבוי שריפות ותחזוקה שוטפת גוברים על פיתוח וטיפוח.

התעדוף הזה הוא כמעט אוטומטי, ולגמרי בלתי נראה. אין למה לשים לב כשהכל "כרגיל", מוחזק ונטול משברים. כנראה שדווקא בגלל זה, אני לא מרגישה בסוף היום שבניתי משהו, אלא שבסך הכל מנעתי מדברים להתפרק. כל הפעולות שלי נועדו לגרום ליום לעבור בשלום, ואין להם השפעה על איך יראה מחר. באופן אירוני, מרוב שקורה כל כך הרבה קורה מסביב, מבחוץ, לא קורה כלום מבפנים.

זה כמעט מפתה לומר שזו רק תקופה, שרק שמתי בינתיים דברים על "הולד". כאילו שזה זמני - יצאתי לרגע, מיד אשוב.

אבל איכשהו, החיים ואני התבלבלנו במערכת היחסים בינינו, מי אמור לנהל את מי; ובלי להתכוון או להרגיש, אני היא זאת שממתינה לרגע שאשוב. 

האמת האיומה היא שגם כשכבר יכול להיות לי רגע, אני פשוט לא יודעת מה לעשות איתו. כי גם באירוע הנדיר שבו יש לי קצת זמן, עדיין אין לי כוח. פשוט לא בא לי, אחרי מילוי כל החובות, להשקיע גם בהתלבטויות ובחירות. אני מרגישה מרוקנת, ולא בגלל שעבדתי קשה, אלא כי כל האנרגיה שלי הלכה על תחזוקת החיים, ולא נשאר ממנה שום דבר בשביל החיים עצמם. 

בינתיים, בניגוד אליי, הר הכביסה דווקא מתפתח וגדל. אולי בסוף הוא יבוא אליי. לפחות אז יהיה משהו שמתקדם בכיוון שלי.