לו הייתי רוטשילד

התחלתי בשבוע שעבר עבודה חדשה.

במשרה מלאה.

בתחום המשפטי.

לכאורה, חלומה של כל אמא יהודייה (בטוח של האמא שלי).

ועדיין, לא באמת החלום שלי, שממנו, מסתבר, אין לי אפשרות כרגע להתפרנס. עניין בעייתי, במיוחד כשיש ילדים שאוהבים לאכול (טפו חמסה).

כן, אני יודעת שזה ילדותי ונאיבי מצידי להאמין לתסריט ההוליוודי ולהבטחות הרומנטיות, שמי שמוצאת את התשוקה שלה ותעבוד בה מספיק קשה, תצליח להתפרנס ממנה בכבוד.

ואני גם יודעת שלהתפשר על זה, לפחות לבינתיים, לא מזכה אותי בשום פרס, ושיש דברים גרועים בהרבה מעבודה מכובדת ויציבה.

ובכל זאת, אני מרגישה שהמשאית של הפרסים צריכה להכיר את הכתובת שלי לפחות כנקודת עניין. כי בכל זאת העזתי. יצאתי מהמסגרת, ורדפתי אחרי חלומות, רק כדי לגלות שבסוף גם הם צריכים להיכנס למסגרת. האשראי.

ככה זה, "תעשי רק מה שאת אוהבת" זו עצה נהדרת, בתנאי שאת לא אוהבת במקביל כמה דברים (ואנשים), שנדרש לתעדף ביניהם, כשמגיע הרגע שבו צריך לבחור בין החלום לבין תלוש מסודר. למעשה, התשובה לשאלה "איך זה שכוכב אחד לבד מעז?" היא שהוא לבד. אין לו משכנתא או מחויבויות גלקטיות שעוצרות אותו, התלבטויות אם שביל החלב הוא שביל הזהב, וגם אם הוא נופל, זה רק גורם לעוד משאלות.

שלא תבינו לא נכון, אני מאוד מאוד מודה על מה שיש לי (שוב טפו חמסה), ומכירה בטוב, ובזה שהחיים שלי הם דבש ותותים ולפעמים אפילו גלידת בן אנד ג'ריס פקאן בלונדי. הכל כמעט מושלם, ושרק נהיה בריאים (טפו חמסה כבר אמרתי? יש לי דחף להוסיף גם שום-בצל).

רק שבהיותי אני, קשה לי עם הכמעט. עם הליד. קשה, אחרי שכבר הרגשתי מה זה עושה לי בלב, להנמיך לאש קטנה. גם כשאני יודעת ומבינה היטב שזה מה שצריך לעשות בשביל לא לשרוף דברים אחרים; שבשביל לחיות צריך למדוד ולכמת דברים.

אני ממש מנסה לשכנע את עצמי שעדיף ככה. הרי גם מי שעובדת בעבודת חלומותיה בטח לא נהנית בטירוף מכל רגע בכל יום. ובכלל, כשתחביב הופך לעבודה, משהו בכיף שבו הולך לאיבוד, והופך עם הזמן למעיק ושגרתי ואפור.

חוץ מזה, אם להודות בכנות, גם לו הייתי רוטשילד כנראה שלא הייתי כותבת 9 שעות ביום. מקסימום, הייתי מרשה לעצמי לקחת עוד שנה אחת שבה אתעסק בעיקר בלכתוב.

או לפחות הייתי מסוגלת לשבת בבית קפה באמצע יום שלישי בבוקר, בלי להרגיש שאני מבצעת עבירה כלכלית, או שאני צריכה להסביר ולהתנצל על כל דקה.

אולי לפחות לא הייתי שואלת את עצמי תוך כדי הכתיבה אם הטקסט הזה שווה את הזמן שלוקח לי לכתוב אותו.

לו הייתי רוטשילד, אולי החופש האמיתי שלי לא היה החופש לא לעבוד, אלא החופש לא למדוד כל חלום לפי כמה מהר הוא מחזיר את עצמו. ומה שבאמת הייתי מעזה זה להמשיך לנסות ולהיכשל, עד שבסוף הייתי משתפרת מספיק.

וזה כבר לא קשור רק לעבודה ולתשוקה ולחלומות. זה רק עוד שיעור בזה שהחיים הם לא שחור ולבן (למרות שיותר פשוט לחשוב עליהם ככאלה). רוב האנשים לא הלכו עד הסוף עם החלום שלהם, ורובם גם לא ויתרו עליו לחלוטין. איכשהו, צריך פשוט לנסות להחזיק גם וגם, עוד כדור למיליון שיש כבר באוויר.

אני כל כך מקווה שלא אפיל אחד מהם ושאמצא את הדרך לשמור גם על הגזרה הזאת כאן (בתקווה שטוב יותר מהגזרה של הגוף); ובעיקר, שאחיה באפור של השגרה, ועדיין אצליח לחלום (ולכתוב) בצבעים.