מה הסטורי?

אני יודעת שהלכתי לאיבוד. אני אפילו יודעת איך זה קרה.

מרוב עומס, עייפות, ריצות והצורך לתפקד-לתפקד-לתפקד, לדחוף קדימה, הפסקתי לשים לב. כמו בנסיעה בכביש מהיר, הנוף עף וחולף מכל הכיוונים. לפעמים העיניים רואות לרגע איזשהו פרט אחד, כמו שלט פרסומת או מכונית שעצרה בצד, אבל עד שהמוח באמת קולט אותו, הוא כבר מאחוריי ואין מה להתעכב עליו. בטח במדינה כמו שלנו.

ובנסיעה מהירה שכזאת, מישהי כמוני שחייבת סימני דרך, שכבר מזמן לא מוכנה לציית לווייז באופן עיוור, פשוט הלכה לאיבוד. מתפקדת במקסימום ונפקדת על מלא: מרוב שאני עסוקה בחוץ בלהספיק, לעשות, לענות למייל, להכין מצגת, לסדר את הבית, ולבשל אוכל, לא נשאר לי זמן (או מרחב או קשב או סבלנות) בשביל להתעסק בפנים בלחשוב, לשאול, לשים לב, לעבד.

אפילו לא שמתי לב לזה, עד סוף השבוע שביליתי עם חברה בתל אביב. היה מעולה, אבל פתאום קלטתי שבמקום לכתוב סיפורים, אני מעלה סטורי.

עוד אחד.

ועוד אחד.

ואז אפילו העליתי סטורי של תמונה רק כי חשבתי שיש בתוכה רעיון לסיפור, בלי לקלוט את האירוניה.

כל הסטורי האלה, הכל חולף, מהיר, אקראי ומפוזר, בדיוק כמו שאני מרגישה. כאילו אני עדיין מנסה לתפוס את הרגע, אבל לא בהתעכבות של מילים לעומק, אלא בתיעוד של עדשה שטוחה; כאילו ככל שנעלמתי, ככה ניסיתי יותר להיות נוכחת, לפחות למראית עין, ברשתות, ולמדוד נוכחות לפי מה שהעליתי. אין מה לומר, זה פתרון קל וסוג של אות חיים, בעולם שבו מה שאין לו תוצאה מיידית הוא מותרות, ושכל דבר הוא מבחן או משימה שצריך לעמוד בה.

אבל תחושת הנוכחות האמיתית שלי לא הייתה קשורה בכלל לרגע שבו הטלפון יוצא מהכיס. היא באה מרגע אחר, שבו הצלחתי לזקק במילים משהו ששווה (לדעתי) להתעכב עליו. וכשקלטתי שלא כתבתי משהו משלי כבר כמעט חודש, פחדתי. וכעסתי. על זה שהחיים הופכים אותי למישהי אחרת. על זה שהם מעלימים, אולי אפילו גונבים, חלק כל כך משמעותי ממי שאני: את הכתיבה שלי, שלא מתקיימת כשאין לי יכולת לשים לב לרגעים.

כן, זו תובנה נחמדה, יש שיגידו אפילו משמעותית, אבל היא רק מעצבנת אותי עוד יותר. כל המיינדפולנס ניו-אייג' הזה, זה לא אני וגם אין לי באמת מה לעשות עם זה, בהיעדר אפשרות אמיתית כרגע לעצור או לשנות כיוון. לא רק שזה מסוכן ככה באמצע אוטוסטרדה, אלא שגם אין מחלף יציאה באופק. תודה רבה על כל העצות, אני מבטיחה להוריד עומס ולנשום ולישון 8 שעות בשקט בלי פלאפון, כשלא אצטרך לקום כל יום ברבע לשש בבוקר.

אני לא יודעת מה לעשות מכאן. אני עדיין מפחדת שהחיים יהפכו אותי למישהי שכבר אין לה מקום לדמיון. שהם ינצחו אותי וישבשו לי לחלוטין את הכיוון. יותר ממה שאני רוצה לחזור לעצמי, אני רוצה לחזור אל חושיי: אל היכולת לאפשר למוח לעבד מחדש את המידע וללב להכיל את הרגש. בלי שזאת תהיה עוד מטלה.

אולי במובן הזה הסטורי הוא לא תחליף מספיק טוב, אלא סוג של פירורים לסימון הדרך, כדי שמתישהו אדע למצוא אותה בחזרה, אפילו מהאינסטגרם שלי. מקווה שזה יקרה מהר.