היינו ילדים וזה היה מזמן

לא, מצטערת, ממש לא היינו נראים יותר טוב אם היינו בשנות ה־80.

האמת היא שרובנו נראינו אז די זוועה, ברמה שהתמונות האמיתיות מהתקופה ההיא ממש מביכות, והקשר ביניהן לבין מה שמייצר לנו היום ה-AI הוא מקרי לחלוטין. בכלל, מי חשב אז על AI, או על רשתות חברתיות להפיץ בהן תמונות (אלא אם כן מחשיבים את מעריב לנוער)? הרי אפילו אינטרנט לא היה משהו שהיינו יכולים לתפוס.

אני לא מנסה לחרב פה את החגיגה של הטרנד, אבל זאת הייתה תקופה שבה פילטר היה רק סוג של קפה או קצה של סיגריה, שום דבר שבאמת יכול היה לגרום לנו להיראות טוב יותר ממה שנראינו באמת; וזה לא שלא ניסינו - עם הצבעים הזרחניים, השיער המנופח והכריות בכתפיים.

כדאי גם לזכור שחלק מזה היה גם בגלל שבאותו עשור יותר ויותר נשים יצאו מהבית ונכנסו לעולם העבודות והעסקים "של הגברים", ורצו לתפוס שם מקום ונוכחות – גם פיזית, כשעדיין היה מותר לסביבה שלהן להעיר, לגעת ולהטריד.

בקיצור, כל התמונות שהפיד שלי מלא בהן הן חמודות ומשעשעות כמו תחפושות של פורים, אבל לא נראה לי שהן משקפות געגוע ממשי, לפחות בתחום של הנראות החיצונית (וכן, שמתי לב שיש קאמבק של כריות הכתפיים ובגדי הגוף).

מה שגורם לי לחשוב שהסיפור האמיתי הוא לא איך שנראינו אז, אלא איך שהרגשנו.

לפחות מבחינתי, העולם היה אז יותר אמיתי, או לפחות יותר מובן – לא כי הוא היה טוב יותר או צודק יותר, אלא כי בעוד שגבולות האופנה והמגדר נפרצו, עדיין היו גבולות שנשמרו. אפילו כובדו.

גבולות שהיו בחלקם ממשיים – כמו מיעוט תכנים בטלויזיה של ערוץ אחד (אם לא סופרים את הערוצים של לבנון וירדן), או העובדה שנסיעה לחו"ל הייתה פנטזיה לעשירים בלבד; וחלקם היו ערכיים – כמו למשל ממלכתיות, אמון במוסדות והנהגה (שלא חסך את הביקורת עליהם), הפגנות אשכרה שינו למישהו משהו, ואיבה עצומה בין מחנות הייתה קיימת רק בין אלו שהעריצו את עפרה חזה לאלו שהעריצו את ירדנה ארזי.

בגדול, היה אפשר לדעת מה אמת ומה פייק, גם כשלא ידענו בכל רגע נתון מה כל אחד עושה, מה הסטטוס הזוגי/כלכלי/חברתי/תזונתי/תעסוקתי/משועמם שלו. העולם שלנו היה פשוט העולם שבו חיינו.

נכון, יש בזה מין הנוסטלגיות הקיטשית ואני לא מתכוונת לפרט כאן את כל מה שהיה, וכל מה שלא היה, בשנות השמונים. רשימות כאלה לא חסרות, ובטח שלא חסרים אנשים שמוכנים להסביר לנו שהכול היה פעם טוב יותר.

אני רק אומרת שהיה לנו פחות איפה להתבלבל, בין היתר כי היה לנו בכלל פחות. פחות מידע, פחות אפשרויות, פחות גרסאות של המציאות, פחות אנשים שמתיימרים להסביר לנו מה נכון ומה לא נכון, מי צודק, מי משקר, מי מסוכן, מי גאון ומי אידיוט. וזה היה איכשהו קל יותר.

וזה גם היה תמים יותר, באופן שהפרומפט מתקשה להודות בו: בשנות השמונים היינו ילדים, וזה היה מזמן.  מי שהיו אז בשנות הארבעים והחמישים לחייהם היו בעיניי ממש מבוגרים, שלא לומר זקנים; אנשים רציניים, סגורים על עצמם, המבוגרים האחראיים.

לא יכול להיות שזאת אני עכשיו, לא יכול להיות שחלפו מאז 40 שנה, ולא יכול להיות שהילדה ההיא, שהייתה בגילאים חד-ספרתיים, רחוקה ממני כל כך. כל כך לא יכול להיות, שאני צריכה בינה מלאכותית שתשים אותי עכשיו שם; שתראה לי שאני אותה אחת, שאפשר לזהות אותי, בדיוק כמו שאני היום.

כאילו הזמן לא באמת עבר. כאילו יש מצב שארגיש, ולו לרגע, שאני עדיין כאן.