ימי הבינתיים

אני יודעת איזה יום היום.

לא אירוע מובן מאליו בחיים שלי. אולי של כולנו.

קשה לדעת, כשאנחנו באמצע משהו שהתחיל, או משהו אחר שהיה אמור להיגמר, והזמן הפך למעין סליים, מעוות, נמתח וחסר צורה.

זה ככה כבר תקופה. או בעצם כמה תקופות שאני לא בטוחה מתי התחילו. שנה? שלוש שנים? שש? כל תשובה נכונה ולא נכונה בו זמנית, כי זה רצף שבור. 

הוא נמתח בין נפילות להתחדשות, בין תקווה לחרדה, בין דממה מקפיאה לשקט נינוח, בין להגיע כבר לבין לעצור באמצע, ולשאול אם בכלל שווה להמשיך. לפעמים קשה להבדיל בין זה לזה, להבין אם לחכות או לא, כי כמו שאמרה לאה גולדברג — מאוד לא פשוט לחכות.

לא פשוט, כי אי אפשר לדפוק ברקס על החיים כל כך הרבה פעמים בלי שבאחת מהן נישאר עם וויפלאש רציני. בטח לא כשכל פעם צריך לחזור ולהאיץ כאילו אין מחר — או שיש מחר, אבל אני עדיין לא סגורה על איזה יום היום.

לא פשוט, כי אני מרגישה שאני כל הזמן רק מחכה לדבר הבא. שיהיה משהו טוב, כמו טיסה או הזדמנות או עבודה; שיהיה רע, כמו עוד מלחמה או מגיפה או מסיבת עיתונאים; רק שיהיה כבר משהו ברור.

וגם לא פשוט, כי כמו שאני מאמינה לביקורת יותר מאשר למחמאות,  אז 'כוחו של הרגע הזה' הוא תמיד בשבילי גדול יותר כשהרגע הוא לא-משהו מאשר כשהוא סבבה. וזה למרות שאני סולדת מניו אייג' ולא מנסה לתפוס את הרגע, לצוד את היום או לכלוא את הדקה. הזמן הוא מה שהוא, כמו שהוא: טס כשנהנים, ומתרסק כשממש לא. 

וכשמאוד לא פשוט לחכות - בכלל לא פשוט לחיות, בתוך ימי הבינתיים. הכל הוא רק לפי שעה אבל לא נכון לעכשיו, כי כבר קשה לדעת מה נכון באמת, גם לא באיזה יום אנחנו חיים. ולא רק מבחינת הסדר שלו בשבוע, אלא של המשמעות שלו בכלל: מישהו חישב במדויק שה-11 באפריל 1954 היה היום המשעמם ביותר במאה ה-20. יום אפור וסתמי, שלא קרה בו כלום. אנשים קמו בבוקר בלי לדעת באיזה יום הם חיים ופשוט חיו.

כמה מוזר שדווקא זה מה שהופך את היום הזה למיוחד ומעניין, וכמה זה עצוב שהייתי ממש רוצה איזה יום כזה עכשיו.

ובינתיים אין ברירה, בינתיים זה מה יש. והדבר היחיד שברור בינתיים זה שהכל אפשרי - כי אם יש מרתף לתחתית יכול להיות גם פנטהאוז לעילית, והכי משעמם יכול להפוך למעניין והכי קבוע יכול להפוך לזמני. 

לא, זה לא מנחם, אבל לפחות זה די מדויק, וזה הרבה, זה הכל - בינתיים.