חשופית

שש הוצאות ספרים - עד כה - דחו עד כה את כתב היד של ספר הסיפורים הקצרים שהגשתי להם, בתשובה די לקונית שלא באמת התייחסה למה שכתבתי.

אנשים שקצת מבינים אמרו לי לא לקחת את זה קשה, כי גם ככה השוק קשוח, וסיפורים קצרים זה ז'אנר שנחשב לא מסחרי וגם נחות יותר מפרוזה. מעבר לאכזבה, חטפתי גם עצבים, כי איך יכול להיות שמתייחסים לאו. הנרי, דיימון ראניון, קלריס ליספקטור, אליס מונרו (שזכתה בפרס נובל לספרות!), אתגר קרת ואשכול נבו כז'אנר נחות?! אז נכון, אני (עוד) לא אף אחד מהם, אבל זו עדיין הכללה חצופה ומתנשאת.

חוץ מזה, הנה רעיון: אולי השוק בעייתי כי לאנשים שחיים במדינת ישראל אין פנאי ופניות לצלול לרומן של 70,000 מילים (בערך 300 עמודים)? אולי עדיף 'סתם' לספק להם אתנחתא בסיפור יותר קצר וקל לעיכול? (ובגילי אני מבינה כמה חשוב לא להכביד על העיכול!).

אבל בעצם, מה אני מבינה? אני סתם אישה לא ממש מַוּכֶּרֶת - ומסתבר שגם לא מוֹכֶרֶת. מה יש לי להתבכיין, כשאני יודעת שאלו החיים בכלל, וכשעכשיו מלחמה בפרט. אני לא בת 6, גם אם עשיתי סטריפטיז ללב שלי והנחתי אותו במילים על מגש, רק כדי שיחזירו לי אותו שבור כי הוא לא עשוי לטעמם. במציאות הנוכחית זה לא אמור לשנות, נכון? אז מה אם כתבתי כל החיים, ובשש השנים האחרונות העזתי גם להוציא את זה החוצה, בכל מיני צורות.

---

כמעט שבוע לא הפסקתי לבכות, להרגיש כמו כישלון, ולכעוס על עצמי. איך יכולתי להיות כזאת מטומטמת ששגתה באשליות והעזה לרדוף אחרי חלומות?

האינסטינקט הראשוני שלי, כמובן, היה להצהיר בכאב ובזעם שאני מפסיקה לכתוב - כי זה כואב מדי; והגיע הזמן לחתוך הפסדים, להיות בוגרת ואחראית ולהתנהג בהתאם. ראיתי כבר איך אני נאלצת להתיישר בחזרה לשורה, לעבודה בתור עוכרת דין (זאת לא טעות הקלדה), לחיים בבינוניות הבטוחה מפגיעה. 

כל זה הסתדר מעולה גם עם המלחמה בחוץ. ניצלתי אותה כדי להשתבלל, להיעלם מהעולם, לשים את כל קבוצות הוואטסאפ בארכיון, ולהפוך את עצמי לשקופה ולא רלוונטית בכל מה שהייתי מעורבת בו קודם - בדיוק כמו שהרגשתי.

הלב שלי אולי היה יותר מוגן ככה, אבל לא פחות מרוסק. כי הוא נפגע לא רק מהדחיות, משיברו של החלום, אלא מהאילוץ להידחק חזרה לקופסה, לתבנית, להגדרה שיש מי שחושב שהיא נכונה עבורי.

כמו לנסות להיכנס חזרה למכנסיים שלבשתי לפני השבעה באוקטובר - זה פשוט כבר לא מתאים.

---

הסיבה שאני משתפת את כל זה היא לא כדי לבקש רחמים או אמפתיה. אני לא צריכה שיסבירו לי את עצמי, ואני לא רוצה להפוך לפרויקט של אף אחד. רק של עצמי, וזו כבר מלאכת חיים. כזאת שרק אני יכולה - וצריכה - לעשות, בלי קשר לרשות או אישור שיתנו לי. 

אז כוסאמק על הכל. כן, אני רועדת וחוששת, אבל החלומות שלי לא עשויים מזכוכית. הם יכולים לשרוד נפילות. לאף אחד אין בעלות עליהם או עלי, וגם לא סמכות להגדיר בשבילי מי ומה אני. עצם העובדה שאני לא בטוחה מוכיחה שגם אחרים לא יכולים להיות בטוחים לגבי. גם אם יש איזה בסיס, גרעין של אמת, שקשור לדרכים מסוימות שבהן העולם עובד, יש עוד דרך ארוכה מכאן ועד להבין לגמרי הכל, ולפענח את סודות היקום או את הסודות שלי. 

ולכן, בדופק הולם ועם הרבה נשימות, אני יוצאת שוב מהקונכיה. מחוש ועוד מחוש, למרות הסיכוי שאקבל שוב נבוט בראש.

חשופית - וחשופה - במופעים חדשים של סטריפטיז של הלב.

גם ככה הכל מרגיש כמו סליים - דוחה, מעוות ודי נזיל.

אז הנה, הגעת לכאן - לאתר החדש שלי. אולי הוא יגרום לך להרגיש פחות רע לגבי עצמך, או לפחות לגלות שלא לגמרי טעית לגבי.

בכל מקרה, תודה שבאת.