מי בדלת?

אני סאקרית של דלת הבמה. 

כן כן, אני מתכוונת לכניסה האחורית לתיאטרון, שבה אפשר להמתין לשחקנים שיצאו, כאחרונת הגרופיות בנות ה-16. אמנם אני לא בת 16, אבל אני פשוט חייבת לגשת לשם אחרי שצפיתי בהצגה טובה באמת.

כבר שנים שאני מנסה להבין למה אני עושה את זה. לא שזו איזו עבירה, אבל זה בהחלט דורש ממני להיות קצת פחות אני, להתגבר על הביישנות, החשש וחוסר הבטחון. גם אם מאז ומעולם התמסרתי בקלות כשמשהו נגע בי, עוד יש לי גבולות - במיוחד כשאותו מגע לא היה מיועד ספציפית אליי ונעשה בלי שום היכרות מוקדמת איתי.

חלק ממני כנראה רוצה שאראה במו עיניי שהקוסמים שחוללו את הפלא על הבמה וגרמו לי להתרגש ממנו, הם אנשים אמיתיים בשר ודם.

יש כמה שחקנים (בלי שמות, מדובר בקראש סודי) שלא משחקים דמות - הם הופכים להיות היא ממש, ואני חייבת לוודא שהם חוזרים לעצמם, שהם יוצאים מהצד השני של הדלת המסתובבת שהיא הבסיס של כל מחזה: "מה היה קורה אילו…."

אבל אני חושבת שחלק אחר בי לא רוצה רק לראות. הוא רוצה להרְאות.

להראות למי שלקחו אותי איתם לסיבוב הזה, מה הם הצליחו לעשות.

אצל רובנו, החיים הם בדרך כלל תפקוד יומיומי אוטומטי שחולף במהירות, מטושטש ונמרח. כולם ניצבים של כולם, אף אחד לא ממש רואה ולא ממש נראה.

אבל שחקנים טובים באמת הם יוצאי דופן. הם מצליחים לסמן משהו בוהק; להשאיר עקבות ותחושה - לפחות אצל אישה אחת, לא כל כך יפה ולא בת 16, שמשהו זז בה על העולם הזה. 

זאת יכולה להיות  מחשבה שלא עוזבת אותי בדרך הביתה, כמו עד כמה מיתוסים שנשברים היו שבורים מלכתחילה; או תזכורת שהטוב והרע מעורבבים, ולא ברור אם עדיף להיות הקדוש המת או החוטא החי; או דמות שמהדהדת אצלי בקול שאלות בסיסיות על הניכור שאנחנו מסגלים, האשמה שאנחנו סוחבים, וחוסר ההבנה שאנחנו סופגים. 

בכל מקרה, אני באמת רוצה להראות להם שהם הפיחו חיים לא רק בטקסט של המחזה, אלא גם בי - כי גם כשזה עצוב או כואב, זה הרבה יותר מאותו יומיום רגיל וקהה.

בכל מצב אחר שבו הייתי מתבוססת ברגשותיי ובהתלהבותי בפומבי, בלי להעמיד פנים ולשמור על פאסון, הייתי מרגישה מוזרה או פתטית. אבל דווקא שם, בדלת הבמה, לא אכפת לי שיראו. שיבינו כמה כוח וערך יש להם.

הבנתי את זה רק לאחרונה, אחרי שחוויתי את זה במפתיע בעצמי, באותה דלת במה.

הגעתי כדי להודות לשחקן נהדר והוא זכר אותי (בערך) מהצגה אחרת. אני מחייכת רק מלחשוב על זה כי מעבר לקראש הסודי (אמרתי בלי שמות!), לא עלה בדעתי, כשבאתי להודות לו על מה שהוא השאיר אצלי, שאולי נשאר ממני איזשהו פירור גם אצלו. הרי אני לא שחקנית ובטח שלא תיאטרון רחוב.

זה גרם לי לחשוב עוד מעבר להצגה (המצוינת) עצמה: כמה משפטים, מחוות, מפגשים אקראיים, נשארים בראש של מישהו אחר, הרבה אחרי ששכחנו מהם בעצמנו? מה הפערים בין הערך שאנחנו מייחסים לעצמנו לערך שאנחנו מייחסים לאחרים? ובעיקר - איך בכלל אפשר באמת לדעת איפה ועד כמה נגענו במישהו?

אין לי תשובות, ואפילו לא מושג. אני לא יודעת, אולי אין באמת סתם ניצבים.

ואולי זאת הסיבה שאני ממשיכה ללכת לדלת הבמה.