הקול בראש
בשעה טובה באמת.
סוף סוף סיימת לפזר את כולם, לצאת מהפקקים שליד בית הספר, ואז בכיכר, ואז ביציאה מהשכונה, ולהגיע לרמזור שלפני העלייה למחלף. כדאי שתשימי ווייז כדי להעריך אם את מאחרת במקום להתעסק עם הרדיו כדי לנסות להשתעשע מתוכנית הבוקר.
את רואה שזה היה מיותר? עלית על הכביש המהיר וכמו תמיד השתבשה הקליטה והפכה לקרקושים בלתי נסבלים. תשתיקי את זה כבר, חסרים לך חורים בראש? ככה נשמע השלג בטלויזיה. איזה זקנה את שאת בכלל יודעת מה זה שלג בטלויזיה ואיזה רעש הוא עושה.
רגע, אבל יש עוד רעש. של משהו אחר. זה מגיע מהמושב האחורי. רחשים קטנים, כאילו משהו זז שם בין כל הדברים שזרוקים שם: ניירות עם ציורים מהגן, שקיות עם בגדים שקנית לפני חודש ואת צריכה להחליף, עטיפות ריקות של חטיפים, כוס חד פעמית של קפה מארומה, בקבוקי מים ריקים שנשכחו, שקיות רב פעמיות לסופר, ועוד כמה חפצים בלתי מזוהים. מין מחסן ראיות של הלו"ז שלך, כמו מוזיאון לתולדות חייך בשנים האחרונות.
את הרי לא מקדישה זמן לטיפוח האוטו שלך. הוא גם ככה די ישן וחבוט, ויש לך דברים חשובים יותר לטפל בהם. גם בפעמיים הקבועות - בפסח ובראש השנה - את מסתפקת תמיד רק בשטיפה חיצונית, בגלל הבושה לחשוף את מה שהולך בפנים.
אבל מה זה הרעש הזה? יכול להיות שמשהו מזדחל שם בין האריזות והשקיות והניירות, מפלס לעצמו דרך? משהו שנכנס לך לאוטו?
את נזכרת פתאום בגילה, שסיפרה שאחרי שמצאה באוטו כמה פלסטיקים אכולים ונורות היבהבו לה בלוח השעונים, גילתה במוסך שחולדה התנחלה לה באוטו. מה זה טוב שנזכרת בזה עכשיו? את יודעת שהם גרים במושב, ברור שיהיו שם יותר חיות. ולמה את נזכרת גם באמא של דנה, שבשבוע שעבר מצאה נחש בגינה? ושעכשיו זו עונת הנחשים?
עם כל שניה שעוברת את נזכרת בעוד סיפור ובעוד הסבר אפשרי, ונלחצת עוד יותר. מה את יכולה לעשות עכשיו? את לא יכולה לעצור בצד באמצע הכביש המהיר. אין לך דרך לדעת כרגע אם זה פחות או יותר מסוכן ממה שיש באוטו.
אולי תתקשרי לג'קי? לא, עדיף שלא. גם ככה הוא נוזף בך על מצב הרכב, לפעמים בצחוק ולפעמים לא, במיוחד בהשוואה לרכב שלו, שתמיד נקי ומבריק ומריח טוב. הוא לא זה שעושה את כל ההסעות ובאוטו שלו לא נוסעים לים. או לבריכה. או עם ידיים דביקות ומלוכלכות.
אבל מה אם משהו ייגע בך פתאום? יתחכך לך ברגל, ואז תיבהלי, ותסיטי את ההגה, ותאבדי שליטה ו……??? או שהנחש יכיש אותך? את חייבת לזכור לצלם אותו. אחרת איך ידעו איזה נוגדן ארס לתת לך? אוף, למה השארת את הטלפון בתיק מאחורה?! את עושה את זה כי את לא מספיק חזקה כדי לא להתעסק בו תוך כדי נהיגה, אבל את גם לא מספיק חזקה כדי לשרוד הכשת נחש! אין ברירה, את תהיי חייבת להגיע אליו בכל מקרה, כדי להזעיק אמבולנס. תחשבי, איזה בית חולים הכי קרוב? את תצליחי לנסוע לשם בעצמך? לא, אסור לנהוג ככה, חשוב להזיז כמה שפחות את מקום ההכשה. אבל איפה תשאירי את האוטו? לא סתם ככה בשוליים. מה אם איזה משאית תיכנס בו, או שיגנבו אותו, או ש….???
איזה מזל שאת לפחות לבד, שאין פה אף אחד מהילדים, הכל היה יכול להיות עוד יותר גרוע.
טוב, קדימה, בינתיים הדרך עוברת, את כבר ברמזור. אדום, את חייבת לעצור. עם הבלימה נשמע שוב הרחש הזה. תהיי אמיצה, תרימי ארמברקס ותציצי אחורה. את מצליחה? לא, את לא רואה כלום. אולי תשלחי יד ותפשפשי שם? בעצם לא, אולי תיתקלי במשהו, משהו חלקלק או פרוותי.
את לא שומעת שצופרים לך? יאללה, תסתובבי חזרה ותני גז. נו באמת, האוטו לא מתקדם והצפירות מתגברות כי את צריכה קודם להוריד את הארמברקס, יא סתומה!
תמשיכי לנהוג. לא נורא שזה בטירוף, שאת מזגזגת בין נתיבים, חותכת ועוקפת, רק כדי להגיע. תנסי לא לשמוע את הרחש שחוזר עם כל תאוצה. הלב שלך דופק והזיעה זולגת לך על הפנים כאילו רצת בעצמך את כל הדרך. נו, תחני כבר. בטח שעם הפנים קדימה, למי יש יכולת לתמרון ברברס במצב כזה?! רק צאי כבר מהאוטו! את לא צריכה לקחת כלום. תטרקי את הדלת. זהו!
עכשיו קחי כמה רגעים כדי להיזכר איך נושמים.
המכונית של שולה מגיעה ומחליקה באלגנטיות לחניה לידך. "בוקר טוב מותק! מה קורה?" היא מחייכת אליך. את עדיין קפואה מפחד, אז את לא עונה.
"הכל בסדר?" היא שוב שואלת.
"אה… אני לא יודעת. היו קצת רעשים באוטו" את אומרת במבוכה, "אני לא יודעת ממה".
"מהמנוע?" שולה מנסה להבין.
"לא, מהמושב האחורי" את עונה בקול צייצני מהפחד.
שולה מושכת בכתפיים ובלי להסס פותחת את הדלת האחורית, מכופפת ומתחילה לפשפש בין הדברים. שתחפש. על אחריותה. את תישארי במרחק ביטחון ותמצאי מה לעשות עם הידיים והרגליים שלך ואיך לעמוד כדי להיראות טבעית ונורמלית.
שולה צוחקת פתאום: "מצאתי את האשם!". היא מסתובבת אליך, עם בקבוקון זכוכית שיש לו פקק פיפטה.
זה מה שדנה, הבת דודה שלך, הביאה לך בארוחת שישי. משהו נגד סטרס מהלימודים האלטרנטיביים שלה. כעסת בלב על אמא שלך ששיתפה את כולם בחרדות שלך, אבל חייכת ולקחת כי לא היה לך נעים ואז זרקת את זה באוטו ושכחת.
הוא התגלגל מלכל הכיוונים עם כל סיבוב, כל בלימה, כל האצה.
"תודה…. וסליחה…" את ממלמלת.
"עזבי אותך שטויות" שולה עונה, "אני זוכרת איך זה כשהילדים קטנים. תאמיני לי את תתגעגעי לזה, כשהם גדלים הדאגות גדלות. אני תמיד אומרת לעצמי שמזל שאלוהים עסוק מדי בשביל לשמוע את כל מה שעובר בראש של אמא".
אין מה לומר, בזה היא ממש צודקת.
"יאללה, בואי נשתה קפה," אומרת שולה, "סיפרתי לך על הפעם שמצאתי חתולה מתחת למכסה מנוע?" היא צוחקת. אל תקשיבי לסיפור הזה! אל תוסיפי אותו למאגר ולמאזן האימה שלך! נו באמת, מה יהיה איתך?
**********
העבודה שואבת אותך. מיילים, ישיבות, טלפונים.
אבל המחשבות לא באמת מרפות. איכשהו, את תמיד מצליחה לחשוב על התסריט הכי גרוע ואז על עוד אחד גרוע ממנו. את מדחיקה את שניהם ואז צץ השלישי, האיום מכולם. כמו במשחק "הכה את החפרפרת", רק שבמקום פטיש יש לך רק אצבעות חלשות ורועדות.
ריח של טוסט שרוף מהמטבחון הופך בראש שלך לשריפה.
ג'קי לא עונה לשיחה ממך, ואת חושבת שאולי הוא פוּנה לבית חולים.
ציפצוף של אפליקציה שאת לא זוכרת שהתקנת מעלה אצלך חשד לפריצה למכשיר.
ופיספוס של שיחה מהצהרון בדיוק כשהיית בשירותים גורמת לך להפסיק לנשום.
בכל פעם מחדש, את מסתכלת סביבך ורואה שהכל ממשיך כרגיל. אנשים שקועים במסכים, או שותים קפה, או מדברים, ואת מנסה לשכנע את עצמך שהעולם לא היה ממשיך כהרגלו אם משהו באמת נורא היה קורה.
אבל את יודעת שכן. שהחיים תמיד נמשכים וכלום לא עוצר, גם לא כשקורה אסון. גם כשמתרחשת קטסטרופה אמיתית, לא כל הדברים הסתמיים שלפעמים מכנים אותם בשם הזה.
**********
לקראת ארבע אחר הצהריים את מתחילה לארוז את התיק כדי לצאת, אבל יהודית בדיוק מבקשת שתיכנסי אליה. למה היא לא יכולה פשוט להגיד בטלפון מה היא רוצה? אולי זה בגלל שהיא הולכת לפטר אותך?
מה עשית לא בסדר? איפה פישלת? בפחות מדקה שבה את הולכת למשרד לשלה, את כבר רואה את עצמך אוספת את התמונות של הילדים מהמשרד ומחזירה את כרטיס העובד שלך.
יהודית מסמנת לך לשבת והפנים שלה נראות רציניות מדי.
"לפני עשר דקות הודיעו לי שבני נהרג," היא פותחת בקול שבור בלי שום הקדמה, "תאונת דרכים. משאית ירדה מהכביש".
בני? מהמשרד בתל אביב? את מכירה אותו. פעם, כשיצאתם יחד מהישיבה הרבעונית, הוא שאל אותך למה את נמנעת מלהשתמש במעלית. כשאמרת לו בחיוך מתנצל שיש לך פוביה, הוא צחק ואמר שהחיים קצרים מדי בשביל זה.
יהודית מסתכלת לך בעיניים וממשיכה לדבר - משהו על הודעה לעובדים, על חלוקת עבודה. את שומעת את הקול שלה אבל לא מבינה מה היא אומרת. כאילו מישהו עימעם את הקול שלה. ואת הגוף שלך.
היא שואלת אם את בסדר. את לא יודעת, אז את שוב פשוט מהנהנת. זה מה שיש לך.
את יורדת במדרגות, הפעם יותר מכוח ההרגל מאשר מהפחד מהמעלית. כשאת מגיעה לאוטו את פותחת בתנופה את הדלת האחורית ובוחנת את הכאוס ששורר מתחת למושב. בדיוק כמו שהיה. שום דבר לא זז.
את יודעת, יש דברים שאי אפשר לסדר.
את נכנסת למושב הנהגת ופועלת על האוטומט הקבוע: ווייז, חגורת בטיחות, קודן, התנעה.
הטלפון שלך מתחיל לצפצף בקצב של מכונת ירייה. אלו הודעות נכנסות בקבוצה של העבודה.
אין לך שום צורך לפתוח אותן. את כבר יודעת מה קרה ושלא פיספסת שום אסון.
לא, לא הפכת לאמיצה פתאום. הפחדים שלך עוד שם, בוהקים וברורים. אבל נדמה שהם קצת פחות קופצניים. אולי כי משהו קרה ליכולת שלהם להגן עליך. אף אחד מהתסריטים האפוקליפטיים לא יותר גרוע מהמציאות, פשוט כי היא מציאות.
את עולה שוב לכביש המהיר. תוך שתי דקות הרדיו מקרקש רעש של שלג בטלוויזיה. את משאירה אותו ככה.
הווייז מראה שתגיעי לחוג בזמן. אולי אפילו תספיקי לראות את הקטנה על הקורה לפני שהחוג מסתיים.
צעד אחד ואז עוד אחד.