מילה של הילה

בת שבע הביטה בפרצוף העקשן של הבן שלה, שפשוט לא היה מוכן לשמוע.

הוא הסתכל עליה חזרה והיא ידעה שהוא לא רואה, לא מבין באמת. איזה גיל מסריח זה, חשבה בפעם האלף. מזלו שהיא זכרה איזה חמוד הוא היה, עם לחיים ורודות ועגולות וחיוך ממיס לבבות. דקירה של חרטה ואשמה תקפה אותה פתאום, כשקלטה שכבר חודשים לא ראתה את החיוך הזה.

איזו מין סנדלרית יחפה אני, אמרה לעצמה. בקליניקה היא תמיד יודעת מה להגיד, והנה עכשיו היא לא יודעת איך להתמודד. עכשיו היא העדיפה לדפוק את הראש בקיר מאשר להמשיך להתווכח איתו, כי נגד הקיר עוד היה לה סיכוי.

מישהו אחר בטח היה מצליח לדבר איתו.

"בסדר" פלטה, מתוסכלת ומותשת, "תעשה מה שאתה רוצה". 

היא הסתכלה עליו, מקווה שיגיד עוד משהו. שיתעצבן, יטרוק דלת, יראה איכשהו שמזיז לו.

​

אבל הוא רק הסתובב והתרחק ממנה. כמו כשהיה בגן, מסתובב ומתרחק. הילד היחיד שלא היה עושה סצינות קורעות לב בזמן הפרידה בגן בבוקר. אפילו המטופלים שלה בקליניקה התקשו להיפרד ממנה, ניסו תמיד למשוך את הזמן, לגנוב עוד כמה דקות של פגישה כדי לדבר.

אבל הבן שלה חותך. הכל אצלו "זורם" ו"סבבה".

 

​​*****

ליאם דווקא לא הרגיש שהכל סבבה. הוא אפילו הופתע שאמא שלו נשברה פתאום, אבל לא הראה כלום. מבחינתו כל העולם היה מסריח והוא רוב הזמן נמצא מולו במצב של אי הבנה הדדית.

מה הוא כבר רצה, ללכת לים עם כמה חברים. מה עוד אפשר לעשות בחום הזה. אמא שלו בעצמה כל הזמן רוצה שהוא יצא מהמסכים, לא?

הוא לא גילה לאף אחד, אבל קיווה שאולי שלי גם תהיה שם והוא יוכל קצת לדבר איתה. לא שהוא יודה בזה בחיים, בטח שלא לאמא המעצבנת הזאת. היא התעקשה להרשות לו ללכת רק בתנאי שילבש את החולצה של בגד הים, שתסתיר לו את הריבועים שעליהם עבד כל החורף, גם בחדר הכושר וגם בבית. וכמובן שהיא גם דרשה שימרח כל שעתיים, כמו איזה חנון, כאילו שמפעם אחת בשמש יכול לקרות משהו. גם כן, היא וההיסטריה שלה. בשביל שלי הוא היה מוכן להישרף. 

​

כשהוא ונתן הגיעו לים ותפסו מקום, הוא חיפש בעיניים את שלי. הוא לא רצה לשאול את נתן כדי שלא יחשוב שהוא מתעניין בה ויתחיל לצחוק עליו. הם השפריצו קצת אחד על השני במים, שיחקו קצת בהטבעות, וניסו לזהות בעיניים מבוגר שאולי יסכים לקנות בשבילם בירה. מאחורי אחד כזה פוטנציאלי, ראה פתאום את שלי מגיעה. נועה ובר הגיעו איתה, אבל גם עידו ונועם.

הם התקרבו, וליאם צחק בקול רם מדי ממשהו שנתן אמר, רק כדי ששלי תשמע. הוא הכריח את עצמו לנשום רגיל לידה ולנסות להיות הכי קול. "מה העניינים? רוצות להסתובב איתנו?" היה נדמה לו שיצא לו מוזר הרבה יותר מאשר אדיש.

"אנחנו לא יכולות" אמרה שלי, "עידו ונועם קנו לנו כרטיסים להופעה בפארק". ליאם הרגיש שהלב הדופק שלו צנח לו לבטן, דרך כל הריבועים, עד למטה. "די נו, זה כמה להקות מעפנות, תישארו איתנו, יהיה צחוקים" הוא ניסה לשכנע אותה, מתאפק לא להגיד לה שהוא שם רק בשבילה, רק כדי לראות אותה.

"כן, רק חלק מהלהקות הן סבבה", שלי ניענעה את הראש, "אבל לא אכפת לי, אני הולכת רק כדי לראות את ההופעה של אלה, אמרו שהיא אולי אפילו תשיר שיר אחד חדש!".

ליאם לא ידע מה לענות. הוא נשען לאחור, כאילו לא אכפת לו אם שלי תישאר או תלך, אבל הרגיש את הדופק בצוואר ואת השמש צורבת לו את הכתפיים.

"יאללה, היינו" אמרו נועם ועידו ושלי מיהרה ללכת איתם, בלי להסתכל אחורה לליאם, שעמד שם ובהה בהם עד שנבלעו בין המון האנשים שבטיילת.

​

*****​

שלי שנאה המונים, את ההידחסות שבה היו מי שהיו יכולים לגעת בה "בטעות". אבל היא עמדה להידחק איתם עכשיו, כאילו מזג האוויר לא היה מחניק מספיק. מלא בנות ובנים בערך בגילה, כולם מתלהבים מהאירוע שנחשב שיא בחיים הצעירים והנוחים שלהם. היא ניסתה לנשום למרות הצפיפות, לשמור על המרחב האישי שלה, כנגד כל הסיכויים של 15 סנטימטרים רבועים לכל אחד.

היא ונועה ובר כבר היו מתורגלות, ונצמדו אחת לשניה כדי שאחרים לא יצמדו אליהן.

כשעלתה עוד להקת נוער לבמה, תפס לה עידו את היד ומשך אותה לאחור. "יאללה, בואו נלך אחורה, אני רוצה סיגריה", הוא פקד יותר מאשר ביקש, "את בסדר?".

היא רצתה להגיד שהיא שונאת הופעות כאלה, אבל רק חייכה ונתנה לו למשוך אותה, מסמנת עם עם היד השנייה לנועה ובר להצטרף.

הם מצאו פיסת דשא שאשכרה אפשר היה לראות אותה, בקצה של הגולדן רינג. זה לא היה רחוק, ובכל זאת הורגש שם עוד יותר כמה הסאונד לא מדהים, ושלי לא הצליחה לשמוע את המילים בשירים כמו שצריך.

אין מה לעשות, נאנחה. היא קיבעה את המבט שלה על מסכי הענק, מנסה להכיל את כל הלהקות הלא מוצלחות, ואת השטויות של עידו ונועם, בינתיים, עד שאלה תופיע.

הכוכבת אלה הייתה האלילה שלה. היא אהבה אותה דווקא בגלל שהיא נראתה כאילו לא אכפת לה מה חושבים עליה. שלי הכירה כמעט בעל פה כל סטורי, כל פוסט, כל ראיון, כאילו אלה הייתה יכולה ללמד אותה איך להיות מישהי שלא מתנצלת על עצמה. וכל הגועל מסביב היה שווה את זה.

​

*****​

אלה ישבה מאחורי הקלעים, כפופה עם הראש בין הברכיים, לא מצליחה לנשום, מתאמצת לא להקיא. טיפות זיעה זלגו על האיפור המושלם שציפה את הפנים שלה. למה הסכמתי להופיע בדבר הזה, בחום הזה, חשבה לעצמה. היא כבר הייתה מפורסמת, אבל עוד לא סלבריטי ממש, לא הייתה לה פריבילגיה להציב דרישות. וגם אם כן, לא היה לה נעים. היא לא הרגישה שזה מגיע לה.

השיר החדש לא הרגיש לה מושלם, והיא חשבה שהוא אולי דומה מדי לקודם, שגם לגביו לא הבינה למה הוא הפך ללהיט. כל מחמאה שהיא קיבלה הרגישה לה כמו טעות שעוד רגע יתקנו, הרגע שבו הקהל יבין באמת שאין בה שום דבר מיוחד. אולי זה יקרה עכשיו, בחום הזה שמוריד לה את כל האיפור. אולי הוא יוריד לה גם את המסיכה והזיעה תשטוף ממנה את כל ההצלחה. כולם יראו לה באמת. היא שמעה את הבומים באזניים וידעה שזה הלב שלה ולא הבאסים הגרועים.

הנה התקף החרדה מגיע, כמו גל שבולע אותה. 

היא התכופפה עוד יותר, ושילבה ידיים מעל הראש שנדחף עכשיו עמוק יותר. הגרון שלה היה חסום. איך היא תעלה ככה? היא לא יכולה, לא מסוגלת. כולם מחכים עכשיו ל"אלה", לא לבחורה שמתקפלת פה על הרצפה. בראש ראתה את מבט הניצחון הקטן בעיניים של אמא שלה, לועג לה.

אמא שלה, המורה למתמטיקה של כיתת המחוננים, שכל דבר שהוא לא מדעי וריאלי לא נחשב מבחינתה. בטח שלא אמנות בכלל או אמנויות הבמה בפרט; אלו שטויות, עיסוק לאנשים שאין להם יכולות שכליות גבוהות שישארו תפרנים כל החיים. היא לא הגיעה להופעות שלה, ולא היה אכפת לה שהבת שלה עומדת בשמש ובחום מול אלפי אנשים שהיא בכלל לא מכירה. בשבוע שעבר היא אפילו נשרפה מהשמש בהופעה, לבנבנה שכמותה, וזה צרב עד עכשיו.

מה היא תעשה עכשיו, איך תאסוף את עצמה? במאמץ גדול היא הושיטה את היד לפלאפון. הפסיכולוגית שלה אמרה לה שהיא יכולה להתקשר בכל זמן. באצבעות רועדות חיפשה, ולבסוף לחצה על המסך. 

"אלה?" נשמע הקול המוכר. 

אלה פלטה יבבה חלושה כאילו כדי לאשר שזאת היא, ואז התנשפה והוסיפה, "אני בהתקף".

"הכל בסדר, אני פה. בואי ננשום יחד", ענתה לה בת שבע, "אני איתך".

​

*****​

הדלת נטרקה קצת חזק מדי כשליאם נכנס חזרה הביתה. הוא שמע את אמא שלו מדברת בחדר העבודה.

"את מעולה כמו שאת," אמרה בקול החם שלה, "את לא חייבת להיות מושלמת".

הוא התעכב לרגע ואז הלך להסתגר בחדר שלו, מקווה שאולי היא דיברה גם קצת אליו.